גלריוס – הבדלי גרסאות

מדיניות רדיפת הנוצרים השתנתה לחלוטין כשפורסם צו הסובלנות של גלריוס באפריל 311. על פי ההיסטוריונים הנוצריים גלריוס הודה לכאורה בימיו האחרונים כי רדיפת הנוצרים הייתה טעות. צו הסובלנות סיים את תקופת רדיפת הנצרות ונתן לדת זו מעמד חוקי, שקיבל משנה תוקף בשנת 313 ב-[[צו מילאנו]], או '''האדיקט של מילאנו''', המכונה "צו הסובלנות של גלריוס וקונסטנטינוס". הצו קובע כי הדת הנוצרית הופכת מדת אסורה (Religio Illicita) לדת מותרת (Religio licita) ברחבי האימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים כמו לבני דתות אחרות [[חופש דת|חופש לקיים את פולחן דתם בגלוי]], בלי כל התנכלות מצד מוסדות האימפריה הרשמיים, ובכך אסר על [[רדיפה דתית|רדיפות על רקע דת]].

 

 

"מכיוון שהפקודות שפרסמנו, כדי להביא בהכרח לידי הערצת האלים, העמידו נוצרים רבים בסכנה ובמצוקה, ורבים מהם הומתו, ורבים עוד יותר, המוסיפים לעמוד באיוולתם המופקרת, משוללים כל אפשרות של שמירת הדת בגלוי, נוטים אנו להרחיב את פעולת מידת הרחמים, השגורה אצלנו, גם על אנשים אומללים אלה. לפיכך מרשים אנו להם להודות גלוי בדעותיהם הפרטית ולהתאסף בלי פחד ובלי קושי במקומות-המועד שלהם, רק בתנאי שישמרו על יראת-הכבוד הראוייה כלפי החוקים הקיימים וכלפי הממשלה. על ידי פקודה אחרת נפרסם את כוונתנו לשופטים ולשלטונות, ומקווים אנו כי נדיבותנו תעורר את הנוצרים לשאת את תפילותיהם אל האלוהות אשר יעריצו, לבקש על שלומנו וישענו, כמו על שלומם ושלום הרפובליקה."{{הערה|1=תורגם בשנת תרצ"ח, תרגום לספרו של [[הרברט ג'ורג' ולס]], דברי ימי עולם : הקוים העיקריים בתולדות העמים והארצות, הוצאת ספרים מצפה, תל אביב, תרצ"ח}}