הבדלים בין גרסאות בדף "רגליים יחפות"

מ
== רגליים יחפות כתרבות במדינות השונות ==
=== ישראל ===
על אף ה[[אקלים]] החם שב[[מדינת ישראל]], המנהג ללכת ברחוב עם רגליים יחפות באופן מוחלט קיים במידה מועטה ביישובים ה[[עיר|עירוניים]], ובחודשי הקיץ החמים רוב הישראלים והישראליות נוהגים ללכת לכל הפחות עם [[כפכפים]], אם כי רבים נוהגים להסיר אותם ולהשאר יחפים בעת מצב ישיבה או מנוחה.
 
אולם מחוץ ל[[עיר|ערים]], בקרב אנשי ה[[קיבוץ|קיבוצים]] וה[[מושב|מושבים]] המנהג ללכת יחפים נפוץ מאוד. מנהג זה השתרש עוד בקרב העולים מאירופה בעליות הראשונות, שהקימו את ההתיישבות העובדת. הם ככל הנראה למדו זאת מקרב שכניהם ה[[בדואים]], וכמטרה להשתלב במנהגי המזרח, אימצו בין היתר את נוהג ההליכה היחפה. איש "[[השומר]]" [[אלכסנדר זייד]] מתאר בכתביו את נוהג ההליכה היחפה כך: {{ציטוטון|האספות הכלליות של חברי 'פועלי ציון' נתקיימו, כרגיל, ביפו, והיינו הולכים לשם ברגליים יחפות, על פני הסלעים. אך אין דבר! הרגליים לא נפגעו, כי כבר נתקשו כסלעי ירושלים}}.{{הערה|א' זייד, "יחפים מירושלים ליפו", כאן על פני האדמה, עמ' 86}} וכן אנשי עלייה רבים מהתקופה ההיא מתארים את תופעת הרגליים היחפות כנפוצה בקרב העולים, וזה כאלמנט חלוצי המחובר לאדמה ולקרקע ארץ ישראל. נוהג זה הפך לחלק מהווי הקיבוצים והמושבים. על אף שבדרך כלל נהגו אנשי הקיבוץ להתהלך יחפים רק בתוך תחומי היישוב, היו כאלה שבחרו "להפגין" את חלוציותם עם רגליהם היחפות גם בנסיעה העירה. הליכה ברגליים יחפות מחוץ לבית נפוצה עד היום בקרב אנשי הקיבוצים והמושבים.{{הערה|{{אנשים ישראל|מיכה רינת, [[מיכה לבנה|מיכה (מייק) לבנה]], [[עוז אלמוג]]|התפתחות דפוסי לבוש והופעה חיצונית בקיבוץ|7839|21 בינואר 2010}}}}