פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים, הגהה, עיצוב
| יור מפלגה1 = [[אהוד אולמרט]]
| מנדטים1 = 29
| מנדטים1 לפני =
| מספר הקולות1 = 690,901
 
| יור מפלגה7 = [[רפי איתן]]
| מנדטים7 = 7
| מנדטים7 לפני =
| מספר הקולות7 = 185,759
 
קודם לבחירות, התרחשו סדרה של התרחשויות לא צפויות ששינו את המפה הפוליטית בישראל ללא הכר. אם שנה ערב הבחירות האישים הפוליטיים הראשיים היו אריאל שרון בליכוד, [[שמעון פרס]] ב[[מפלגת העבודה]] ו[[טומי לפיד]] מ[[מפלגת שינוי|שינוי]], ערב הבחירות כל אלה נדחקו לפינה ופינו את מקומם לאישים חדשים שבראשם אהוד אולמרט, [[עמיר פרץ]] ובנימין נתניהו.
 
המנצחת העיקרית של הבחירות הייתה [[מפלגת קדימה]], אשר התבססה כמפלגה הגדולה ביותר, ומנצחות נוספות היו [[ישראל ביתנו]] והפתעת הבחירות, [[מפלגת הגמלאים]]. המפסידות העיקריות היו [[הליכוד]], שאיבדה את מרבית כוחה וצנחה מ-38 מנדטים ל-12 בלבד, ו[[מפלגת שינוי]], שהתפלגה לשתי מפלגות שלא עברו כלל את אחוז החסימה. מפלגות נוספות אשר השיגו תוצאות אשר נחשבו לכשלונות היו המפלגות ה[[אידאולוגיה|אידאולוגיות]] המובהקות: [[האיחוד הלאומי-מפד"ל]] מ[[שמאל וימין בפוליטיקה|ימין]] ו[[מרצ]] מ[[שמאל וימין בפוליטיקה|שמאל]]משמאל. שאר המפלגות שמרו פחות או יותר על כוחן. בניגוד לבחירות הקודמות אשר אופיינו במעבר מסיבי לגוש המרכז-[[שמאל וימין בפוליטיקה|ימין]] של המפה הפוליטית, אשר היה מורכב מליכוד ושינוי, בבחירות אלו גוש זה התרסק, בעוד שגוש המרכז-שמאל, אשר תמך בנסיגה מ[[רצועת עזה|עזה]] ובנסיגה עתידית מחלקים ב[[יהודה ושומרון]] במסגרת מה שהוגדר כ"[[תוכנית ההתכנסות]]", התחזק משמעותית וקיבל רוב בכנסת. [[הכנסת השבע עשרה]] הושבעה ב-[[17 באפריל]] [[2006]].
 
==רקע היסטורי==
===פרישת [[מפלגת שינוי|שינוי]] וממשלת האחדות===
 
כיוון שהרוב שתמך בו הלך ונעשה יציב פחות ופחות בשל התנגדות "מורדי הליכוד" ופרישת ה[[מפד"ל]] מהקואליציה ([[11 בנובמבר]] [[2004]]), החליט ראש הממשלה שרון לנסות ולהרחיב את הקואליציה שלו ולזכות בתמיכה, ולו זמנית, של מפלגות אחרות, בעיקר לצורך העברת תקציב המדינה (אשר אי-אישורו עד ה-31 במרץ גורר את התפזרות הכנסת). לצורך כך הוא צירף לקואליציה נציגים מסיעות [[אגודת ישראל]] ו[[דגל התורה]] והחל במגעים עם [[מפלגת העבודה]], סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר; כמו כן, ניסה לחזר אחר שאר המפלגות - [[מפלגת ש"ס|ש"ס]], [[מרצ]] והמפלגות הערביות. החיזורים אחר ש"ס עורר את חמתה של [[מפלגת שינוי]], השותפה הבכירה בקואליציה, אשר פרשה מהקואליציה ב-[[2 בדצמבר]] [[2004]] לאור אי-הסכמתה להעברת כמה מאות מיליוני שקלים למוסדות דתיים ותורניים לבקשתן של ש"ס, אגו"י ודגל התורה.
 
לכאורה נראה היה כי ראש הממשלה נותר בלא קואליציה וסופו ליפול, אך לא כך היה. מימין לא יכלו להפילו, משום שסיעת הליכוד, אף-על-פי שחלקה לא ראה בעין יפה את תוכניותיו, עדיין הצביעה בשלב זה כאיש אחד נגד הצעות אי-אמון בו (אם כי הגרעין הקשה של ה"מורדים" הצביע נגד תקציב המדינה לשנת 2005), ומשמאל לא יכלו להפילו, משום שמפלגת העבודה, המפלגה השנייה בגודלה, תמכה בהתנתקות וגם קיוותה להיכנס לממשלתו ולכן לא הייתה מעוניינת בהפלתו ואולי אף בבחירות חדשות. בתקופה זו נהנתה הממשלה גם מ"רשת ביטחון", תמיכה אד-הוק של סיעות [[שמאל וימין בפוליטיקה|השמאל]] והמפלגות הערביות שסייעו למניעת הפלתה. זמן לא רב לאחר פרישתה של מפלגת שינוי נכנסה מפלגת העבודה, בראשות שמעון פרס, לקואליציה עם שרון (ב-[[10 בינואר]] [[2005]]). דבר זה איפשר את אישורו של תקציב המדינה, ב-29 במרץ ואת המשך כהונתה של הכנסת.
לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, עלתה במפלגת העבודה שאלת ההישארות בממשלה בשיא חריפותה. חלק גדול מחברי סיעת המפלגה בכנסת צידד ביציאה מהקואליציה בטענה כי מפלגת העבודה נכנסה לתוכה רק על-מנת לאפשר לשרון לבצע את תוכנית ההתנתקות ותו לא. מאידך גיסא, חברים אחרים, ובעיקר [[שמעון פרס]], טענו כי אין צורך לפרק את הקואליציה ליכוד-עבודה.
 
במקביל לכך, הגיע תאריך בחירתו של יושב-ראש המפלגה. לאחר ש[[אהוד ברק]] פרש מההתמודדות, התחרו על התפקיד ארבעה אישים - [[שמעון פרס]], היו"ר הזמני של המפלגה, [[עמיר פרץ]], [[בנימין בן-אליעזר]] ו[[מתן וילנאי]]. ימים מספר לפני מועד הבחירות שיכנע שמעון פרס את מתן וילנאי לפרוש מההתמודדות בהבטיחו לו את תפקיד שר הביטחון אם וכאשר הוא יהיה ראש הממשלה, וכך נשארו רק שלושה מועמדים על תפקיד יו"ר המפלגה. ב[[נובמבר]] [[2005]] נערכו הבחירות, בהן ניצח יו"ר ההסתדרות לשעבר, [[עמיר פרץ]], את [[שמעון פרס]] - זאת בניגוד לסקרים, אשר ניבאו את ניצחונו של פרס. פרץ, אשר היה בין המצדדים ביציאה מיידית מהקואליציה ובין המתנגדים החריפים ביותר למדיניות הכלכלית ה[[ליברליזם|ליברלית]] של הממשלה, שהותוותה בידי [[בנימין נתניהו]], העביר במרכז מפלגת העבודה החלטה על יציאת המפלגה מהקואליציה וב-[[21 בנובמבר]] [[2005]] מסר לראש-הממשלה אריאל שרון את מכתבי ה[[התפטרות]] של שרי מפלגת העבודה. ממשלת האחדות נפלה.
 
=== התפצלות הליכוד ופיזור הכנסת ===
בד בבד, הלך והחריף המתח בתוך סיעת הליכוד בין תומכי שרון לבין "המורדים" בהנהגת עוזי לנדאו ובנימין נתניהו, אשר חלקם המשיך במאמץ לסכל את תוכניותיו של ראש הממשלה. לאחר שהכנסת לא אישרה את מינויים של [[רוני בר-און]] ו[[זאב בוים]] לשרים ב-[[7 בנובמבר]] [[2005]], ולאחר שאיבד סופית את הרוב בכנסת עקב יציאת מפלגת העבודה מהקואליציה ב-[[21 בנובמבר]] [[2005]] (ר' לעיל), החליט שרון לפרוש מהליכוד עם כתריסר תומכים, ולהקים את סיעת "[[קדימה]]". בנוסף לכך, אריאל שרון פנה ל[[נשיא מדינת ישראל|נשיא המדינה]], [[משה קצב]], בבקשה להוציא צו לפיזור הכנסת, וזאת משום ש"קיים בכנסת רוב המתנגד לממשלה", כלשון [[חוק יסוד: הממשלה]]. במקביל לכך, עברו באותו יום ברוב מוחץ (80 תומכים מול כמעט אפס מתנגדים) חמש הצעות לפיזור הכנסת, אשר קבעו את מועד הבחירות ל-[[28 במרץ]] [[2006]] (בניגוד לתאריך שהיה נקבע לו פוזרה הכנסת בצו הנשיא - ה-[[8 במרץ]]). על-מנת לפתור את אי-הבהירות החוקתית שהתגלתה, התקיימה ב-[[23 בנובמבר]] [[2005]] ב[[בית הנשיא]] ישיבה בנוכחות [[יושב ראש הכנסת]], [[ראובן ריבלין]], ונציגי הממשלה, בה הוחלט לבסוף כי מצד אחד, הכנסת אכן תתפזר כרצונה והבחירות תתקיימנה ב-[[28 במרץ]], אך ההליך יבוצע תחת הצו הנשיאותי לפיזורה של הכנסת. עתה לא היה מנוס מהליכה לבחירות, שכן הקמת ממשלה חלופית תוך 21 יום (אפשרות שנולדה כפועל יוצא מהצו הנשיאותי, בהתאם ל[[חוק יסוד: הממשלה]]) לא נראתה מציאותית. מערכת הבחירות נפתחה באופן בלתי רשמי.
 
==מערכת הבחירות==
החודשיים שלפני הבחירות המקדימות במפלגות התאפיינו בכניסות חדשות לפוליטיקה של בכירים רבים בתחומי החברה, הכלכלה, הביטחון, התקשורת ועוד, והצטרפותם למפלגות השונות. המפלגות התחרו על גיוסן של כמה שיותר אישיויות בעלות שם ושילובן ברשימותיהן לכנסת. נושא זה היווה בשלב מסוים את מרכז ההתעסקות התקשורתית בבחירות.
 
מסע הרכש הזה היה תוצאה של הנסיבות שייחדו מערכת בחירות זו: לראשונה התמודד בה במפלגה גדולה ראש ממשלה מכהן אשר פרש ממפלגתו, והקים מפלגה חדשה. [[מפלגת קדימה|מפלגת "קדימה"]], שבסיסה היו תריסר אנשי ה"ליכוד" (הבולטים שבהם [[אהוד אולמרט]] ו[[ציפי לבני]]) אשר פרשו יחד עם אריאל שרון, נהנתה מהתמיכה הציבורית האדירה לה זכה מנהיגה. ה[[סקר]]ים ניבאו לה למעלה משלושים מושבים בכנסת הבאה,{{הערה|{{ynet||בחירות 2006|3827}}}}, אולם כאשר הוקמה המפלגה מספר החברים בה היה כשליש בלבד ממספר זה. על כן, היה למפלגה צורך דחוף ומיידי בצירופם של חברים נוספים. משום כך, משכה אליה המפלגה אישים רבים אשר רצו להשתלב בפוליטיקה, ותמכו במנהיגותו של שרון. עם הקמת המפלגה, היא החלה לצבור עוד ועוד תומכים - כך, הצטרפו אליה הח"כים [[דוד טל]] ו[[מיכאל נודלמן]], יו"ר מועצת "שינוי" ונשיא המרכז הבינתחומי פרופ' [[אוריאל רייכמן]], ראש ה[[שב"כ]] לשעבר [[אבי דיכטר]] וכן הח"כים של [[מפלגת העבודה]] [[שמעון פרס]], [[חיים רמון]] ו[[דליה איציק]]. [[רונית תירוש]] התפטרה מתפקידה כמנכ"לית [[משרד החינוך]] שאליה מונתה על ידי לימור לבנת מהליכוד והצטרפה גם היא לקדימה.
 
[[מפלגת העבודה]] בראשות [[עמיר פרץ]] גייסה כוכבים משלה. אישיותו של פרץ והרעיונות שהוא מייצג העניקו למפלגה סממנים [[סוציאליזם|סוציאליסטיים]] ו[[מדינת רווחה|חברתיים]], אשר הפיחו חיים במפלגה שנחשבה בשנות שלטונו של שרון לרדומה וחסרת כוח. ההתעוררות הפתאומית, וכן העלאת נושא העוני הגובר במדינה לראש סדר היום של המפלגה, משכו אליה אנשים דוגמת פרופ' [[אבישי ברוורמן]], יו"ר [[אוניברסיטת בן-גוריון]], והעיתונאית [[שלי יחימוביץ']], השותפים לרעיונותיו של פרץ ולאג'נדה שהוא מעוניין לקדם. נוסף על שניהם הצטרפו למפלגה ניצב בדימוס [[אריה עמית]], ה[[קונסול דיפלומטי|קונסול]] לשעבר [[אלון פנקס]], מזכ"ל [[שלום עכשיו]] [[יריב אופנהיימר]], המיליונר אבי שקד, השחקן [[אלון אבוטבול]], הבמאי [[דורון צברי]] והפעילים החברתיים [[יובל אלבשן]], תמי מולד-חיו ויהודה אלוש. כמו כן, התפקדו למפלגה (אך לא התמודדו על מקום ברשימה) המוזיקאים [[יהלי סובול]] ו[[קובי אוז]], מתוך תמיכה במנהיגותו של פרץ.
לקראת התאריך להגשת רשימות המועמדים ל[[ועדת הבחירות המרכזית|וועדת הבחירות המרכזית]], ה-[[9 בפברואר]], ערכו המפלגות השונות את רשימותיהן, אם בבחירות מקדימות ([[פריימריס]]) ואם בשיטות אחרות.
 
אחת ההפתעות הבודדות הייתה רשימת '''[[הליכוד]]''' שנבחרה, בעיקר בשל המיקום הגבוה שקיבלו ה"טירונים" הפוליטיים [[משה כחלון]] ו[[גלעד ארדן]] ובשל המיקום הנמוך שקיבלו שרי הליכוד לשעבר ([[עוזי לנדאו]], [[ישראל כץ (שר החקלאות)|ישראל כץ]] ו[[דני נוה]]){{הערה|{{nrg|אבישי זוהר|כחלון כבש את הליכוד – השרים נדחקו|033/322|12 בינואר 2006|1|1}}}}. רשימת [[העבודה]] נבחרה בפריימריס ללא הפתעות מיוחדות, וכמו כן המפלגה המשיכה לרוץ ברשימה מאוחדת עם מפלגת [[מפלגת מימד|מימד]] במסגרת [[עבודה-מימד]]. רשימת [[קדימה]] נבחרה על ידי יו"ר המפלגה [[אהוד אולמרט]] ועוזריו.
 
==== הפיצול ב"שינוי" ====
[[קובץ:Shinuy.JPG|שמאל|ממוזער|150px|הסיסמה - "שינינו את שינוי, נשנה את המדינה" בעקבות הפיצול במפלגה]]
הפריימריס של "'''[[מפלגת שינוי|שינוי]]'''" נערכו באווירת מרד מצד האופוזיציה הפנימית בראשי המפלגה, [[טומי לפיד]] ו[[אברהם פורז]], על רקע סקרים שחזו ירידה ל-4 מנדטים למפלגה. אף על פי שלפיד נבחר לראשות המפלגה, הייתה זו בחירה ברוב דחוק, שהזהירה מפני העתיד לבוא. ואכן, בהתמודדות על המקום השני מועצת "שינוי" העדיפה את [[רון לוינטל]], חבר מועצת עיריית תל אביב ושדרן רדיו לשעבר, על פני [[אברהם פורז]], שר הפנים. מיד לאחר היוודע הדבר הסירו כל הח"כים הקרובים ללפיד ולפורז את מועמדויותיהם.
 
כעבור ימים מספר, ב-[[25 בינואר]], פרשו לפיד ומקורביו מן המפלגה באופן רשמי, והיא התפרקה לחלקים: 2 ח"כים שלא פרשו ([[אהוד רצאבי]] ו[[אילן ליבוביץ']]) נשארו ב"שינוי" המקורית, 2 אחרים ([[אליעזר זנדברג]] ו[[חמי דורון]], שנחשבו תמיד כאגף הימני בתוך שינוי) הקימו את סיעת "[[הבית הלאומי]]" שהתמזגה מאוחר יותר לתוך ה"ליכוד", [[יגאל יאסינוב]] עבר ל[[ישראל ביתנו]], ושאר 9 הח"כים הנותרים הפכו לסיעה בשם "הסיעה החילונית". מאוחר יותר, ב-[[5 בפברואר]] [[2006]], הקימו בסיוע חבר הכנסת לשעבר [[אלכסנדר צינקר]] שהיה בעל "[[מפלגת מדף|מפלגת המדף]]" [[אזרח ומדינה]] עם אוריינטציה רוסית שהתמודדה לכנסת ה-16 ללא הצלחה, מפלגה חדשה בשם "[[מפלגת חץ|חץ]]" - מפלגה חילונית ציונית בראשותו של [[אברהם פורז]], אשר זכתה לתמיכתו של [[יוסף לפיד|טומי לפיד]] שהוצב בה במקום סמלי בסוף הרשימה (המקום ה-61), עקב הכרזתו על פרישה מהחיים הפוליטיים. מלבד הבדלים פרסונליים, לשתי המפלגות היה מצע דומה, ושתיהן היו מפלגות מרכז שפנו למעמד הבינוני, התנגדו לכפיה דתית וניסו להציג את עצמם כיורשיה האמיתיים של מפלגת שינוי.
 
====איחוד ופיצול במפלגות הימין====
[[קובץ:Yamin Hadash Aole.jpg|ממוזער|200px|החולצה שלבשו פעילי האיחוד הלאומי-מפד"ל ביום הבחירות]]
לקראת הבחירות ובעקבות [[ההתנתקות]] ואירועי [[עמונה]], החליטו מפלגות [[האיחוד הלאומי]] וה[[מפד"ל]] על התמודדות ברשימה מאוחדת. ב-[[8 בפברואר]] נחתם הסכם איחוד רשמי ביניהן ליצירת רשימת '''[[האיחוד הלאומי-מפד"ל]]'''. בהסכם האיחוד הוחלט שסדר היום של הרשימה המאוחדת לא יתמקד רק בפן המדיני אלא גם בפן החברתי (חינוך, צביונה היהודי של המדינה ועוד). חלוקת המקומות הייתה כמעט שיוויונית, כאשר ח"כ [[בני אלון]], יו"ר [[האיחוד הלאומי]] עומד בראש הרשימה, וח"כ [[זבולון אורלב]], יו"ר ה[[מפד"ל]] ממוקם שני, אך יבחר ראשון את תפקיד השר אם תכנס הרשימה לממשלה שתוקם לאחר הבחירות. נציגי המפד"ל שובצו במקומות 2, 4, 7, 10, 11 ברשימה המשותפת.
 
בנוסף לכך, עוד קודם לכן התפצלה [[ישראל ביתנו]], מפלגתו של [[אביגדור ליברמן]], מהאיחוד הלאומי והחליטה להתמודד ברשימה נפרדת. בסך הכל, מסיעת האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו בכנסת היוצאת, שמנתה 9 ח"כים (כולל 2 חברי [[מפלגת ציונות דתית לאומית מתחדשת]] שפרשו מהמפד"ל במהלך הכנסת ה-16), 6 התמודדו כחלק מהאיחוד הלאומי ברשימה המשותפת עם המפד"ל, ח"כ [[מיכאל נודלמן]] פרש, התפטר מהכנסת והצטרף ל[[מפלגת קדימה]], ו-3 הח"כים של ישראל ביתנו התמודדו מטעם "ישראל ביתנו" כמפלגה עצמאית, יחד עם [[יגאל יאסינוב]] שפרש מ"שינוי".
 
=== ניצחון החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית ===
 
ב-[[25 בינואר]] [[2006]], לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות ל[[המועצה המחוקקת הפלסטינית|מועצה המחוקקת הפלסטינית]]. הסוקרים הפלסטינים ושרות המודיעין הישראלי צפו ניצחון דחוק ל[[פת"ח]] של [[אבו מאזן]] על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת ה[[חמאס]] בראשות [[איסמעיל הנייה]] וסגנו [[מוחמד אבו טיר]]. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית החמאס. אף על פי כן, תנועת החמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית החמאס ניתן למנות את ה[[שחיתות]] וה[[אנרכיה]] ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, אי האפקטיביות של מדיניות אבו מאזן כלפי [[גדר ההפרדה]], המחסומים ונוכחות צה"ל בשטחים, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של החמאס ל[[תוכנית ההתנתקות|מהלך ההתנתקות]] ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך ה[[טרור]] והמאבק להשמדת ישראל. התוצאות הובילו להתפטרות מיידית של ראש הממשלה הפלסטיני אבו עלא ושל שריו.
 
ניצחון חמאס יצר מבוכה רבה ב[[ישראל]] ובעולם. לאחר הבחירות, שרי מפלגת השלטון "[[קדימה]]" הונחו על ידי ראש הממשלה בפועל, [[אהוד אולמרט]], שלא לשוחח בתקשורת בנושא ניצחון החמאס עד אשר תקבע עמדה רשמית של הממשלה בהתייעצות חירום. התבטאויות שונות בארץ ובעולם, ובהן של [[משה קצב]], נשיא מדינת ישראל, העניקו לגיטימציה לחמאס בתנאי שתזנח את קריאתה להשמדת ישראל. מולם, דווקא בשמאל הישראלי, נשמעו קולות להחרים את התנועה, מצד מפלגת [[מרצ-יחד]] בהנהגת [[יוסי ביילין]] ומצד [[עמיר פרץ]], מנהיג מפלגת העבודה. בימין הישראלי קראו לממשלה להילחם עד חורמה בחמאס ולסרב להכיר בו, [[אפי איתם]] אף קרא "להפוך את רשימת החמאס הנבחרת לרשימת [[סיכול ממוקד|חיסול]] של [[צה"ל]]". ב[[האיחוד הלאומי|איחוד הלאומי]] וב[[הליכוד|ליכוד]] האשימו את "קדימה", שרון ואולמרט בעליית החמאס{{הערה|{{nrg|אבישי זהר, מיה בנגל, גיל חורב ואיתמר ענברי|נתניהו: "קמה מדינת חמאסטן"|039/671|26 בינואר 2006|1|1}}}}{{הערה|{{ynet|שני מזרחי, רוני סופר ואילן מרסיאנו|קצב: "נדבר עם החמאס אם יכירו בישראל"|3207047|26 בינואר 2006}}}}{{הערה|{{ynet|אטילה שומפלבי ואילן מרסיאנו|הליכוד: בקדימה מקימים מדינת טרור|3206723|26 בינואר 2006}}}}. בסופו של דבר, [[אהוד אולמרט]] הודיע ש"רשות פלסטינית בהנהגת החמאס איננה פרטנר" והצהיר שעמדתה הרשמית של [[מדינת ישראל]] היא ש"אם תקום ממשלה בהשתתפות או בהנהגת החמאס, תהפוך הרשות הפלסטינית לרשות טרור, ונתייחס אליה ככזו. העולם וישראל יתעלמו ממנה ויהפכו אותה ללא רלוונטית"{{הערה|{{nrg|אילאיל שחר|אולמרט: רשות עם חמאס היא לא פרטנר|039/720|26 בינואר 2006|1|1}}}}.
 
===פינוי הבתים בעמונה===
{{הפניה לערך מורחב|ערך=[[עמונה#הריסת הבתים בעמונה|הריסת הבתים בעמונה]]}}
לאחר שורה ארוכה של דחיות בוצע ב-[[1 בפברואר]] צו לפינוי 9 מבני קבע ב[[מאחזים|מאחז]] [[עמונה]]. למרותאף על פי שהעיתוי של המועד האחרון לביצוע הצו נקבע על ידי [[בג"ץ]] לפני התחלת מערכת הבחירות, הרי מועד הפינוי הפך אותו לחלק מהמערכה. הפינוי האלים שבו היו פצועים רבים הביא להאשמות הדדיות בין כל הגורמים במערכת הפוליטית לגבי ניסיון לנצל את האירוע לתעמולה. ההאשמות היו הן לגבי הבחירה בפינוי בכוח (תוך האשמת ממלא מקום ראש הממשלה [[אהוד אולמרט]] בבחירה בכוחניות ולא בהידברות) והן לגבי ההתנגדות האלימה (תוך האשמה של ראשי [[האיחוד הלאומי]] וה[[מפד"ל]] בניסיון לקצור רווחים פוליטיים מתמיכתם בהתנגדות לפינוי). הפציעה של שני חברי כנסת מהימין במקום הביאה להאשמות סותרות רבות ולכך שחברי כנסת רבים הביעו זעם על התנהגות המשטרה וטענו לפגיעה בדמוקרטיה, האירוע החמור גרר בעקבותיו את חברי הכנסת מהימין לדרוש את הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ומשזו לא אושרה, עברה ברוב בכנסת החלטה על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר אירועי עמונה.
 
=== תעמולת הבחירות ===
===הסכמי עודפים===
רוב המפלגות הגדולות, חתמו על הסכמי עודפים על פי [[חוק בדר-עופר]].
* [[העבודה]] - [[מרצ]].
* [[הליכוד]] - [[ישראל ביתנו]].
* [[מפלגת ש"ס|ש"ס]] - [[יהדות התורה]].
* [[חד"ש]] - [[בל"ד]].
 
[[קדימה|מפלגת קדימה]] הודיעה כי אינה מעוניינת לחבור אל מפלגות אחרות, אותן כינתה "קיצוניות", ולאובניגוד חתמהלשאר עלהמפלגות הסכםהגדולות עודפיםלא בניגודחתמה לשארעל המפלגותהסכם הגדולותעודפים.
 
==תוצאות הבחירות לכנסת ה-17==
===נתונים סטטיסטיים אודות התוצאות===
*'''מס' בעלי זכות בחירה:''' 5,014,622 {{ש}}
*'''מס' מצביעים:''' 3,186,739 (המהווים [[אחוז הצבעה]] של 63.55%){{ש}}
*'''מס' הקולות הפסולים:''' 49,675 (1.56%){{ש}}
*'''מס' הקולות הכשרים:''' 3,137,064 {{ש}}
*'''אחוז החסימה (2% מכלל הקולות הכשרים):''' 62,742 {{ש}}
*'''קולות לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה:''' 182,688 (5.8% מהקולות הכשרים) {{ש}}
*'''קולות לרשימות שעברו את אחוז החסימה:''' 2,954,376 {{ש}}
*'''מודד למנדט:''' 24,619
{| class="wikitable"
! colspan="4" |רשימה
 
=== אחוזי הצבעה לפי ערים ===
 
{| class="toccolours" border="0" cellpadding="3" style=" margin: 0 1em 1em 0;"
|-
|- bgcolor="#EFEFEF"
| [[ישראל ביתנו]]
| 6.5
| 4.2
| 12.1
|-
| [[מרצ|מרצ-יחד]]
| 3.1
| '''8.7'''
| 3.8
 
=== דיון בתוצאות ===
*לראשונה מאז הקמת המדינה, עלתה מפלגה חדשה שאינה [[הליכוד]] או [[העבודה]] לשלטון בישראל, כאשר [[מפלגת קדימה]] התבססה כמפלגה הגדולה ביותר בישראל עם 29 מנדטים והחליפה את מפלגת השלטון, הליכוד, אשר התרסקה מ-40 מנדטים ל-12 בלבד.
*'''גושי המפלגות''' - הבחירות, שהיו על רקע הצעת [[תוכנית ההתכנסות]] של [[אהוד אולמרט]] ופינוי [[התנחלויות]] מ[[יהודה והשומרון]], שינו את המפה הפוליטית, כאשר גושי השמאל, מרכז וימין משנים משמעותית את גודלם. בניגוד ל[[הבחירות לכנסת ה-16|בחירות לכנסת ה-16]], גוש השמאל-מרכז, התומך בתוכנית הפינוי, גדל באופן משמעותי מ-48 מנדטים (כולל המפלגות הערביות ו[[חד"ש]]) ל-63 מנדטים (53 מנדטים למפלגות יהודיות + 7 מנדטים למפלגות ערביות ו-3 מנדטים לחד"ש הערבית-יהודית). בצירוף מפלגת הגמלאים, הגוש המורכב ממפלגות המרכז ומהשמאל הציוני הגיע ל-60 מנדטים, מנדט אחד פחות מהדרוש להרכבת קואליציה. גוש הימין, לעומתו, התכווץ מ-53 מנדטים ל-32 מנדטים, כאשר את המפלה הגדולה ביותר ספג הליכוד, אשר התרסק ממפלגת שלטון חזקה בת 40 מנדטים ל-12 מנדטים בלבד. את הרווח הגדול ביותר קיבלה [[ישראל ביתנו]] שזינקה מ-3 מנדטים בכנסת היוצאת ל-11 מנדטים.
 
*'''קדימה''' - יש הרואים בניצחונה של [[מפלגת קדימה]] בבחירות הצלחה חלקית בלבד, עקב סקרים שניבאו לה בזמנים מסוימים כ-15 מנדטים יותר מאשר מה שקיבלה המפלגה בסופו של דבר, אך אחרים דווקא רואים בניצחון המפלגה כהצלחה גדולה עקב היותה מפלגה שהוקמה כ-4 חודשים בלבד לפני הבחירות והפלת מפלגת השלטון.
'''גושי המפלגות''' - הבחירות, שהיו על רקע הצעת [[תוכנית ההתכנסות]] של [[אהוד אולמרט]] ופינוי [[התנחלויות]] מ[[יהודה והשומרון]], שינו את המפה הפוליטית, כאשר גושי השמאל, מרכז וימין משנים משמעותית את גודלם. בניגוד ל[[הבחירות לכנסת ה-16|בחירות לכנסת ה-16]], גוש השמאל-מרכז, התומך בתוכנית הפינוי, גדל באופן משמעותי מ-48 מנדטים (כולל המפלגות הערביות ו[[חד"ש]]) ל-63 מנדטים (53 מנדטים למפלגות יהודיות + 7 מנדטים למפלגות ערביות ו-3 מנדטים לחד"ש הערבית-יהודית). בצירוף מפלגת הגמלאים, הגוש המורכב ממפלגות המרכז ומהשמאל הציוני הגיע ל-60 מנדטים, מנדט אחד פחות מהדרוש להרכבת קואליציה. גוש הימין, לעומתו, התכווץ מ-53 מנדטים ל-32 מנדטים, כאשר את המפלה הגדולה ביותר ספג הליכוד, אשר התרסק ממפלגת שלטון חזקה בת 40 מנדטים ל-12 מנדטים בלבד. את הרווח הגדול ביותר קיבלה [[ישראל ביתנו]] שזינקה מ-3 מנדטים בכנסת היוצאת ל-11 מנדטים.
*'''הנושא החברתי''' - מבחינה חברתית-כלכלית, הבחירות לכנסת ה-16 העלו שתי מפלגות גדולות המזוהות עם השיטה הקפיטליסטית, [[הליכוד]] ו[[מפלגת שינוי|שינוי]], שעמדו מול שתי מפלגות קטנות המזוהות עם סוציאליזם באופן מובהק, [[עם אחד]] ו[[חד"ש]], שמנו בסה"כ 6 מנדטים יחד. הבחירות לכנסת ה-17 הגדילו מאוד את הגוש החברתי שכלל את מפלגת העבודה, מפלגת הגמלאים וחד"ש שקיבלו יחד כ-29 מנדטים, ולעומת זאת את העלמות שינוי וירידה דרסטית בכוח הליכוד. בבחירות ניסו מפלגות רבות לרכב על מה שהוגדר בתקשורת כ"טרנד החברתי": [[מפלגת ש"ס|ש"ס]] הגדירה את [[אלי ישי]] העומד בראשה כ"מנהיג חברתי אמיתי", [[אהוד אולמרט]] הגיע בליווי מצלמות לבית תמחוי ואפילו [[בנימין נתניהו]], הפוליטיקאי הישראלי המזוהה ביותר עם ה[[קפיטליזם]] ואשר ביצע קיצוץ קצבאות מסיבי בעת כהונתו כשר אוצר, ריכך את עמדותיו והכריז כי יפנה לטיפול בשכבות החלשות לאחר הבחירות וישקול שינויים ב[[תוכנית ויסקונסין]] שספגה ביקורת קשה.
 
*'''עמיר פרץ''' - בחירתו של [[עמיר פרץ]] לראשות [[מפלגת העבודה]] הביאה עמה קולות רבים של אנשי [[עיירת פיתוח|עיירות פיתוח]] שנטו להצביע בעבר לליכוד, אך חשו כי נפגעו על ידי בנימין נתניהו. עם זאת, קולות רבים של אוכלוסיות מבוססות וקהל מבוגר ממוצא [[אשכנזים|אשכנזי]] עברו לקדימה, במיוחד לאחר חציית הקווים של המנהיג הקודם שמעון פרס. תהליכים אלה הביאו לטענות על פסילת פרץ בשל [[גזענות]] נגד [[מזרחיים]] בקרב קהל המצביעים הוותיק של מפלגת העבודה{{הערה|{{ynet|אמנון לוי (טור דעה)|מי יטהר את המרוקאי?|3218219|19 בפברואר 2006}}}}. תוצאות הבחירות מראות על ירידה חדה בהצבעה למפלגת העבודה באזורים מבוססים ומעבר לתמיכה בקדימה.
'''קדימה''' - יש הרואים בניצחונה של [[מפלגת קדימה]] בבחירות הצלחה חלקית בלבד, עקב סקרים שניבאו לה בזמנים מסוימים כ-15 מנדטים יותר מאשר מה שקיבלה המפלגה בסופו של דבר, אך אחרים דווקא רואים בניצחון המפלגה כהצלחה גדולה עקב היותה מפלגה שהוקמה כ-4 חודשים בלבד לפני הבחירות והפלת מפלגת השלטון.
*'''אידאולוגיה''' - שתי המפלגות ה[[אידאולוגיה|אידיאליסטיות]] המובהקות, מימין ומשמאל, נכשלו יחסית: [[האיחוד הלאומי-מפד"ל]] קיווה באמצעות האיחוד להגדיל משמעותית את נתחו ב[[הכנסת|כנסת]] ולהוביל את מחנה הימין, אך הוא ירד מ-10 מנדטים ל-9 מנדטים בלבד, למרות [[תוכנית ההתנתקות]]. הירידה נבעה מירידה אבסולוטית של מעל 15,000 קולות לעומת בחירות 1999. מנגד, [[מרצ]] ירדה מ-6 ל-5 מנדטים, תוך ירידה אבסולוטית של מעל 45,000 קולות (28%). יש הרואים בירידת כוחן של המפלגות האידאולוגיות ועלייתה של קדימה, מפלגת מרכז, את שקיעתן של שתי האידאולוגיות: הן זו הימנית של [[ארץ ישראל השלמה]], והן אידאולוגיית [[שטחים תמורת שלום]] של השמאל.
 
*שתי המפלגות ה[[חרדים|חרדיות]] עלו מ-16 מנדטים ביחד, ל-18 ([[מפלגת ש"ס|ש"ס]] 1+, [[יהדות התורה]] 1+) תוך גידול של 50,000 (13%) במספר הקולות שקיבלו לעומת בחירות 2003. הגידול של המפלגות החרדיות נובע חלקית מקצב הגידול הטבעי הגבוה של האוכלוסייה החרדית ובעיקר מאחוזי ההצבעה הנמוכים בקרב הציבור הלא-חרדי.
'''הנושא החברתי''' - מבחינה חברתית-כלכלית, הבחירות לכנסת ה-16 העלו שתי מפלגות גדולות המזוהות עם השיטה הקפיטליסטית, [[הליכוד]] ו[[מפלגת שינוי|שינוי]], שעמדו מול שתי מפלגות קטנות המזוהות עם סוציאליזם באופן מובהק, [[עם אחד]] ו[[חד"ש]], שמנו בסה"כ 6 מנדטים יחד. הבחירות לכנסת ה-17 הגדילו מאוד את הגוש החברתי שכלל את מפלגת העבודה, מפלגת הגמלאים וחד"ש שקיבלו יחד כ-29 מנדטים, ולעומת זאת את העלמות שינוי וירידה דרסטית בכוח הליכוד. בבחירות ניסו מפלגות רבות לרכב על מה שהוגדר בתקשורת כ"טרנד החברתי": [[מפלגת ש"ס|ש"ס]] הגדירה את [[אלי ישי]] העומד בראשה כ"מנהיג חברתי אמיתי", [[אהוד אולמרט]] הגיע בליווי מצלמות לבית תמחוי ואפילו [[בנימין נתניהו]], הפוליטיקאי הישראלי המזוהה ביותר עם ה[[קפיטליזם]] ואשר ביצע קיצוץ קצבאות מסיבי בעת כהונתו כשר אוצר, ריכך את עמדותיו והכריז כי יפנה לטיפול בשכבות החלשות לאחר הבחירות וישקול שינויים ב[[תוכנית ויסקונסין]] שספגה ביקורת קשה.
*הפתעת הבחירות היאהייתה [[מפלגת הגמלאים]] שזכתה ב-7 מנדטים. על פי הסקרים בימים האחרונים לפני הבחירות היה ספק אם היא תעבור את [[אחוז החסימה (ישראל)|אחוז החסימה]].
 
*ל[[ישראל ביתנו]] חסרו רק 117 קולות בשביל לעקוף את שותפתה להסכם העודפים, [[הליכוד]], ולזכות במקומה במנדט ה-12. בכך [[אביגדור ליברמן]], ולא [[בנימין נתניהו]], היה הופך ל[[ראש האופוזיציה]].
'''עמיר פרץ''' - בחירתו של [[עמיר פרץ]] לראשות [[מפלגת העבודה]] הביאה עמה קולות רבים של אנשי [[עיירת פיתוח|עיירות פיתוח]] שנטו להצביע בעבר לליכוד, אך חשו כי נפגעו על ידי בנימין נתניהו. עם זאת, קולות רבים של אוכלוסיות מבוססות וקהל מבוגר ממוצא [[אשכנזים|אשכנזי]] עברו לקדימה, במיוחד לאחר חציית הקווים של המנהיג הקודם שמעון פרס. תהליכים אלה הביאו לטענות על פסילת פרץ בשל [[גזענות]] נגד [[מזרחיים]] בקרב קהל המצביעים הוותיק של מפלגת העבודה{{הערה|{{ynet|אמנון לוי (טור דעה)|מי יטהר את המרוקאי?|3218219|19 בפברואר 2006}}}}. תוצאות הבחירות מראות על ירידה חדה בהצבעה למפלגת העבודה באזורים מבוססים ומעבר לתמיכה בקדימה.
*[[רשימת רע"ם-תע"ל]] קבלה 4 מנדטים תוך גידול של כמעט 30,000 קולות, ו[[חד"ש]] ו[[בל"ד]] קיבלו שלושה מנדטים כל אחת, תוך יציבות אצל בל"ד וירידה של כ-9% אצל חד"ש (שנבעה, כנראה, ממעבר מצביעי [[תע"ל]]). [[מפלגת שינוי|שינוי]] ו[[מפלגת חץ]] לא עברו את אחוז החסימה ונפרדו מהכנסת.
 
*כ-185,000 קולות ניתנו למפלגות קטנות שלא עברו את [[אחוז החסימה (ישראל)|אחוז החסימה]]. המפלגות שהיו קרובות ביותר לעבור את אחוז החסימה היו מפלגת הירוקים (כ-47,000 קולות), [[מפלגת עלה ירוק|עלה ירוק]], [[חזית יהודית לאומית]], [[תפנית]] ו[[עתיד אחד]].
'''אידאולוגיה''' - שתי המפלגות ה[[אידאולוגיה|אידיאליסטיות]] המובהקות, מימין ומשמאל, נכשלו יחסית: [[האיחוד הלאומי-מפד"ל]] קיווה באמצעות האיחוד להגדיל משמעותית את נתחו ב[[הכנסת|כנסת]] ולהוביל את מחנה הימין, אך הוא ירד מ-10 מנדטים ל-9 מנדטים בלבד, למרות [[תוכנית ההתנתקות]]. הירידה נבעה מירידה אבסולוטית של מעל 15,000 קולות לעומת בחירות 1999. מנגד, [[מרצ]] ירדה מ-6 ל-5 מנדטים, תוך ירידה אבסולוטית של מעל 45,000 קולות (28%). יש הרואים בירידת כוחן של המפלגות האידאולוגיות ועלייתה של קדימה, מפלגת מרכז, את שקיעתן של שתי האידאולוגיות: הן זו הימנית של [[ארץ ישראל השלמה]], והן אידאולוגיית [[שטחים תמורת שלום]] של השמאל.
*'''תוכנית ההתכנסות''' - מבין הסיעות, ישנו גוש של 44 מנדטים בלבד (ו-32 ללא המפלגות החרדיות), של מפלגות המתנגדות באופן מוצהר ל[[תוכנית ההתכנסות]] החד-צדדית: ליכוד, האיחוד הלאומי-מפד"ל, ישראל ביתנו וש"ס. זאת, בניגוד לתקוות ולצפיות של מפלגות הימין.
 
*'''שיעור ההצבעה''' - [[אחוז הצבעה|אחוז ההצבעה]] היה הנמוך ביותר אי פעם בבחירות לכנסת בישראל, ועמד על 63.5% בלבד, כ-5.5% פחות מהבחירות לכנסת ב-[[2003]] וכ-15% פחות מהבחירות ב-[[1999]].
שתי המפלגות ה[[חרדים|חרדיות]] עלו מ-16 מנדטים ביחד, ל-18 ([[מפלגת ש"ס|ש"ס]] 1+, [[יהדות התורה]] 1+) תוך גידול של 50,000 (13%) במספר הקולות שקיבלו לעומת בחירות 2003. הגידול של המפלגות החרדיות נובע חלקית מקצב הגידול הטבעי הגבוה של האוכלוסייה החרדית ובעיקר מאחוזי ההצבעה הנמוכים בקרב הציבור הלא-חרדי.
 
הפתעת הבחירות היא [[מפלגת הגמלאים]] שזכתה ב-7 מנדטים. על פי הסקרים בימים האחרונים לפני הבחירות היה ספק אם היא תעבור את [[אחוז החסימה (ישראל)|אחוז החסימה]].
 
ל[[ישראל ביתנו]] חסרו רק 117 קולות בשביל לעקוף את שותפתה להסכם העודפים, [[הליכוד]], ולזכות במקומה במנדט ה-12. בכך [[אביגדור ליברמן]], ולא [[בנימין נתניהו]], היה הופך ל[[ראש האופוזיציה]].
 
[[רשימת רע"ם-תע"ל]] קבלה 4 מנדטים תוך גידול של כמעט 30,000 קולות, ו[[חד"ש]] ו[[בל"ד]] קיבלו שלושה מנדטים כל אחת, תוך יציבות אצל בל"ד וירידה של כ-9% אצל חד"ש (שנבעה, כנראה, ממעבר מצביעי [[תע"ל]]). [[מפלגת שינוי|שינוי]] ו[[מפלגת חץ]] לא עברו את אחוז החסימה ונפרדו מהכנסת.
 
כ-185,000 קולות ניתנו למפלגות קטנות שלא עברו את [[אחוז החסימה (ישראל)|אחוז החסימה]]. המפלגות שהיו קרובות ביותר לעבור את אחוז החסימה היו מפלגת הירוקים (כ-47,000 קולות), [[מפלגת עלה ירוק|עלה ירוק]], [[חזית יהודית לאומית]], [[תפנית]] ו[[עתיד אחד]].
 
'''תוכנית ההתכנסות''' - מבין הסיעות, ישנו גוש של 44 מנדטים בלבד (ו-32 ללא המפלגות החרדיות), של מפלגות המתנגדות באופן מוצהר ל[[תוכנית ההתכנסות]] החד-צדדית: ליכוד, האיחוד הלאומי-מפד"ל, ישראל ביתנו וש"ס. זאת, בניגוד לתקוות ולצפיות של מפלגות הימין.
 
'''שיעור ההצבעה''' - [[אחוז הצבעה|אחוז ההצבעה]] היה הנמוך ביותר אי פעם בבחירות לכנסת בישראל, ועמד על 63.5% בלבד, כ-5.5% פחות מהבחירות לכנסת ב-[[2003]] וכ-15% פחות מהבחירות ב-[[1999]].
 
==לאחר הבחירות==
זקן חברי הכנסת, כמו בעשור שלפני כן, היה חבר הכנסת [[שמעון פרס]] מסיעת [[קדימה]], בן ה-82 ביום השבעת הכנסת, ותיק חברי הכנסת (הוא נבחר לראשונה בכנסת הרביעית בשנת [[1959]]). צעיר חברי הכנסת היה חבר הכנסת [[אלכס מילר]] מסיעת [[ישראל ביתנו]], בן 29 ביום השבעת הכנסת.
 
ביום חמישי, ה-[[4 במאי]] [[2006]] (ו' ב[[אייר]] ה'תשס"ו), הציג [[אהוד אולמרט]] את [[הממשלה ה-31|ממשלתו]] בפני הכנסת ה-17, וזכה לאמונם של 67 חברי כנסת ממפלגות קדימה, גיל, העבודה וש"ס.
 
בממשלת אולמרט בעת הצגתה היו חברים 25 שרים. זקן השרים היה [[המשנה לראש הממשלה]] והשר לפיתוח הנגב והגליל, חבר הכנסת [[שמעון פרס]] ([[קדימה]]) בן ה-82 ביום כניסתו לתפקיד, וצעיר השרים היה שר התקשורת, חבר הכנסת [[אריאל אטיאס]] ([[מפלגת ש"ס|ש"ס]]) שהיה בן 35 ביום כניסתו לתפקיד.
 
==לקריאה נוספת==
* [[אשר אריאן]] ומיכל שמיר, '''הבחירות בישראל - 2006''', [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]], 2008.
 
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקיציטוט=סיסמאות בפוליטיקה הישראלית}}
* [http://www.knesset.gov.il/elections17/heb/index.asp הבחירות לכנסת ה-17], באתר הכנסת {{קישור שבור|6 בנובמבר 2017}}
* [http://www.nevo.co.il/law_html/Law10/YALKUT-5504.pdf רשימת המועמדים לכנסת השבע עשרה], י"פ 5504 מ-12 במרץ 2006
* [https://www.idi.org.il/policy/parties-and-elections/elections/2006/ תוצאות הבחירות לכנסת השבע עשרה], באתר [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]]
* {{וידאופדיה|11562}}
* [http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/treasures/elections/all_elections/Pages/e2006.aspx סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד] באתר [[הספרייה הלאומית]]
* [http://www.nrg.co.il/online/1/HP_750.html בחירות 2006] באתר [[nrg מעריב]]
* [http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-3790,00.html בחירות 2006] באתר [[ynet]]
* [http://www.idi.org.il/ResearchAndPrograms/Elections_2006/Pages/Research_and_Programs_elections_Main.aspx פרויקט בחירות 2006] באתר [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]]
* מאמרים של גולשים בנושאי בחירות 2006 באתר "[http://www.politinet.co.il/index.php פוליטינט]"
* [http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/treasures/elections/elections_materials/Pages/elections-sites-2006.aspx ארכיון אתרי אינטרנט ישראליים על הבחירות] באתר [[הספרייה הלאומית]]
 
== הערות שוליים ==
 
{{מערכות בחירות בישראל}}
 
[[קטגוריה:הכנסת השבע עשרה]]
[[קטגוריה:מערכות בחירות לכנסת|17]]
53,376

עריכות