בקעת תמנע – הבדלי גרסאות

התכת ה[[נחושת]] מן העפרות התבצע באחד-עשר מחנות, שחלקם שמשו גם למגורי הפועלים ולאחסון. בתקופה זו השתכללו תנורי ההפקה: התנורים נבנו כגומה חפורה בקרקע, רובם מדופנים באבנים ובחומר. קוטרם ועומקם כ-45 ס"מ, ושניים או שלושה זוגות מפוחים עשויים צינורות של עור וחרס הוחדרו לתוך התנור בנטייה כלפי מטה ולצד הפנימי חוברו מגני [[מפוח]]. גוף המפוח היה עשוי מקערת אבן גדולה, שהייתה מכוסה ביריעות עור ובה פתח עם [[שסתום]]. כל פועל הפעיל ברגליו זוג מפוחים. תהליך ההתכה היה מורכב למדי: תחילה הבעירו בתנור במשך שעתיים [[פחם עץ|פחמי עץ]], תוך הפעלת המפוחים. כאשר הושגה ה[[טמפרטורה]] הדרושה (כ-1,200 [[מעלות צלזיוס]]), הוכנסו לתנור בהדרגה עפרת נחושת כתושה, תחמוצת ברזל ופחמים. תפקידה של תחמוצת ברזל היה לשמש כ[[תלחים]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.princeton.edu/~ota/disk2/1988/8808/8808.PDF|הכותב=|כותרת=Copper, technology & competitiveness.|אתר=|עמודים=107|תאריך=}}}}- להנמיך את טמפרטורת ההתכה ולהפחית את צמיגות הסיגים. כעבור חמש שעות נוספות של הפעלת התנור והמפוחים הצטברה הנחושת המותכת הכבדה יותר בתחתית התנור, ומעליה הסיגים המותכים. בשלב זה פתחו בחזית התנור פתח, שדרכו זרמו החוצה מרבית הסיגים. כיכר הנחושת הוצאה כנראה בעזרת מוט עם קצה מתכת. פעולה אחת של תנור דרשה כ-50 ק"ג עפרת נחושת, 100 ק"ג [[תחמוצת ברזל]] ו-150 ק"ג פחמי עץ. התוצאה הייתה 1.5 ק"ג נחושת נקיה וכ-25 ק"ג סיגים.