נצרות פרוטסטנטית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הורס את מבנה הפסקאות
מ תקלדה
שורה 42:
ההדגשה על הישועה באמצעות החסד, המגע הישיר עם ישו עצמו וסמכות הכתבים לבדם כולם היוו הצדקה לאחד מהעקרונות המארגנים המרכזיים של הפרוטסטנטיות – שלילת ההבחנה בין הכמרים שנסמכו להמון המאמינים והקביעה כי לפחות ברמה האידיאלית, כל נוצרי היה יכול וראוי להיות שווה לכל היתר ומעין איש דת לעצמו. ללא מסורת ותקדימים מחייבים ועם ההצהרה שניתן היה לפרש את המקרא מתוכו, לא היה צורך במבנה כנסייתי מוסדר שיספק ביאור מוסמך לכתבים; מאחר שהצידוק בפני האל נקנה בזכות החסד ומעשים טובים לא הועילו בעדו, אורח החיים של הנזירים ואנשי הכמורה היה חסר תועלת ומיותר; ובברית החדשה, כפי שציינו הרפורמטורים, היו יחסים חופשיים בין ישו לשליחיו ותלמידיו ולא הוזכרו נדרים, מסדרים והיררכיה. לבסוף, לותר, קלווין והאחרים לא הכירו ב[[טרנסובסטנציאציה]] ובכך שהלחם והיין ב[[סעודת האדון]] הופכים באמת לבשרו ודמו של ישו, והשתתפות הכומר בטקס מרכזי כל כך המגלם את הקרבן הפכה לסמלית יותר מאשר לחיונית. בהשראת ציטוטים מן הברית החדשה כמו {{ציטוטון|הִנְּכֶם זֶרַע נִבְחָר מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ וְעַם סְגֻלָּה לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹת הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם}} ([[איגרת פטרוס הראשונה|הראשונה לפטרוס]], ב' ט') קבעו הרפורמטורים כי מכל הנוצרים צופה להשתתף באופן מלא בחיי הדת וליטול אחריות על עצמם וחבריהם. הכנסייה הקיימת הייתה, לכן, השחתה וסילוף.
 
לרעיונות אלה היו השלכות מרחיקות לכת באופן פוטנציאלי, ונגנזה בהם האפשרות להעביר לידי האדם הפרטי את ההכרעה בחיי הדת בפועל. אך הן ראשוני הרפורמציה והן ממשיכיהם בדורות הבאים לא חשבו כלל במונחים כאלה והוסיפו לעמוד על הצורך בהנהגה רוחנית ובהיררכיה מסוימת. אף הכיתות הפרוטסטנטיות הקיצוניות ביותר, בהן בוטל בלהט קנאי כל דבר שדמה לטקס סמיכה לכמרים ובידול כלשהו בינם למאמינים, נדרשו למשמעת וסדר כדי לקיים חיי קהילה והעבירו את ממשלתם לידי מועצות זקנים קרואים. ברבות מהכנסיות הממסדיות יחסית, בייחוד הלותרניות, נותרה על כנה אף דרגת ה[[בישוף]] כערכאה שהסכמתה נדרשה למינוי ואשרור אנשי דת – אם כי לעיתים קרובות הופקע הצורך בשימור שלשלת הסמיכה מן השליחים עליה מתבססת הלגיטימציה של ההיררכיה הקתולית, לפעמים מטעמים אידאולוגיים (במסורת הקלווינסטיתהקלוויניסטית נשללה הבישופות עקרונית באופן נחרץ) ותכופות בשל הדחת הכמרים הסמוכים שכיהנו טרם הרפורמציה.
 
ההשקפה הלותרנית פתרה את המתח המובנה בין צורך במשמעת וסדר לבין יסודות הפרוטסטנטיות כשקבעה כי המבנה הכנסייתי המשוכלל הישן אמנם נעדר ביסוס בכתבי הקודש, אך הם כן ציינו בבירור כי יש צורך במי שעליהם לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה ולהטיף; גם קלווין, עוד בספרו "מוסדות הדת הנוצרית", קבע כי הכרח שיהיו אדוקים מלומדים שיפיצו את האמונה וידחקו באחיהם לשמור עליה. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים הלכו בעקבותיהם. אך תוארם והגדרת תפקידם של הסמוכים לשירות כזה שונו תכלית שינוי: במסורת הקתולית הכומר הוא "כוהן" (presbyter) שתפקידו חיוני ונובע מסמיכת הממסד, ובפרוטסטנטיות הוא "קרוא" או "משרת העדה" (minister) שנצרך מכח למדנותו והכריזמה שלו ותפקידו בעיקר לפנות אל הקהל. אחד הצעדים השטחיים אך המפורסמים והבולטים שנבעו מכך היה ביטול האיסור על אנשי דת להינשא שהכנסייה ניסתה לאכוף (במידות שונות של הצלחה) מאז [[ועידת לטראנו הראשונה]] ב-1123. צופה מכמרים פרוטסטנטיים להתחתן ולהקים משפחות. כמו כן, ה[[דרשה]] היא הפעילות החשובה ביותר שנועדו לבצע.