חצר חסידית – הבדלי גרסאות

* '''נסיעה''' - חסידים שגרים הרחק מאדמו"ריהם ומעוניינים לשהות עמם בשבתות ובחגים, נוהגים לעזוב את ביתם, לפעמים, אף בלי בני משפחתם, ו"נוסעים" אל האדמו"ר. בחצרות חסידיות רבות ייחסו חשיבות רבה ל"נסיעה". בעבר, במזרח אירופה, הייתה נסיעה כזו יכולה להימשך שבועות. גם כיום, חסידים הגרים בארץ אחרת מרבם, נוסעים אחת לתקופה לפרק זמן בן כמה שבועות. בגור, אף מקובל, שבמשך כל [[עשרת ימי תשובה]], נשארים כל האברכים בבית המדרש הגדול בצל רבם.

* '''קוויטל''' - בקשות החסידים לצדיק כתבו בפתקאות הנקראות "קוויטל". לרוב מצורף לקוויטל "פדיון" - סכום כסף שניתן כתרומה לרבי. הפדיון מהווה סמל לכך שהחסיד פודה עצמו ומשפחתו מצרות. בחב"ד מכונה פתק הבקשה פ"נ - ראשי התיבות של 'פדיון נפש'.

* '''[[שיריים]]''' - החסידים יושבים ב[[טיש]] סביב שולחן אחד שבראשו יושב הרבי, המברך על הלחם לוקח מעט לעצמו ומחלק לחסידים. החסידים אכלו משיירי הרבי וראו בהשתתפות זו התעלות רוחנית והגעה לדביקות של ממש. לפי החסידות ישנה קדושה יתירה באוכל שבירכו האדמו"ר. מנהג זה נהוג ברוב החסידויות מלבד חסידות חב"ד{{הערה|אך הרבי [[מנחם מנדל שניאורסון]] נהג לחלק לחסידיו מ[[כוס של ברכה|היין עליו בירך]].}} (וחסידות ברסלב{{הערה|עיין שרפי קודש(-ברסלב) א', הוצאת משך הנחל.}}).