החומה האטלנטית – הבדלי גרסאות

בנובמבר 1943 הטיל היטלר את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על [[פילדמרשל]] [[ארווין רומל]], אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו מפקד [[קבוצת ארמיות B]] בינואר 1944{{הערה|Zaloga, עמ' 8}}. רומל האמין שביצורם של החופים הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה, ונבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה לנחיתה אמפיבית. קו ההגנה הראשון מול החוף הכיל [[מוקש]]ים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת ה[[גאות]] החלו במה שכונה שערים בלגיים, מבנים דמויי שער עשויים ממסגרות [[ברזל]] בגובה של כשלושה מטרים, שהוצבו במים כ-150 מטרים מקו שיא הגאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או [[פגז]]י [[ארטילריה]]. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו כשהן מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית [[בזנ"ט|קיפודים צ'כיים]], שנועדו לקרוע את תחתיתן של נחתות. עד רגע הפלישה זרעו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו במים שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת [[דאון|דאונים]] ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע שכונו "האספרגוס של רומל".