אליעזר צבי צווייפל – הבדלי גרסאות

מ (הוספת קטגוריה "אישים שחיו במאה ה-19" (תג) (דיון))
}}. הם לא הזדהו בצורה גלויה עם תנועה ממוסדת. הם התמקדו יותר ביצירתם העיונית והספרותית שמיזגה בין למדנות מסורתית והשכלה כללית. המשכיל היחיד שיצא מהכלל הזה ומיקד את מחקריו בתנועות הפעילות בעם היהודי הוא צווייפל. ספרו "שלום על ישראל" השתדל להתמודד עם ההתפלגות בעם ולנסות לגשר עליה. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה;  המשכילים הרדיקלים מצאו בספר מעין כפירה בעיקר, בכך שמצא נקודות אור בחסידות, שהייתה מאז ומעולם אויבתה המוצהרת של ההשכלה, ואף שימשה מספר פעמים כנושא מותקף בספריה. הם ראו את עצמם כיורשים המתקדמים של שלוש התנועות שצמחו כמעט באותו הזמן, בעוד שצווייפל ראה את כל שלוש התנועות הללו, החסידות, ההתנגדות לחסידות וההשכלה היהודית כעומדות בפתח של תקופה חדשה שתמזג בין כל הפלגים.
 
המשכילים לא אהבו את הספר. [[אברהם גוטלובבר ורנרגוטלובר|אברהם גוטלובר]] הוציא פרסום בשם "תולדות הקבלה והחסידות" שנועד להתקיף את ספרו של צווייפל. [[חיים זליג סלונימסקי]], שהיה גם הצנזור וגם מנהל בית המדרש לרבנים, שבו עבד צווייפל כמורה, פרסם בעיתונות מכתב [[אפולוגטיקה|אפולוגטי]] על פרסום הספר, והיה חשש רציני למשרתו של צווייפל בבית המדרש. לצד האוטוביוגרפיה של צווייפל בספר "אוצר הספרות" כתב המו"ל (ש. א. גראבער) על יציאת הספר והוסיף כמה מילים על התגובות הקשות שעורר הספר: "וימררוהו ורבו וישטמוהו חבריו המורים, ויוציאו גם דבת הספר רעה אל הממשלה"{{הערה|אוצר הספרות [כתב עת], מוקדש לתורה וחכמה, אמרי ביקורת ודברי שי ומליצה, העורך, שאלתיאל אייזיק גראבער, יאראסלוי, 1886, כר' ב', עמ' 274 - 275}}
 
שנה לאחר צאתו של החלק הראשון של הספר יצא חלקו השני, בו הוא מודיע שלשווא קצפו עליו ה[[קטגוריה (משפט)|מקטרגים]], שהרי כל כוונתו הייתה "לבטל את המחלוקות, לשתק את המריבות ולעשות שלום בין [[ליטאים (זרם)|מתנגדים]], [[תנועת החסידות|חסידים]] ו[[תנועת ההשכלה היהודית|משכילים]]".{{הערה|שם=ללא_שם_20161210091918:0}} שני החלקים הבאים יצאו בשנת 1873, שנה בה גם נסגר בית המדרש לרבנים. פולמוס ער התנהל מעל דפי העיתונים והפרסומים השונים. החשש שהתעורר בעקבות הספר היה שיווצר הרושם בציבור שההשכלה עתידה להביא לידי הרס היהדות המסורתית, אם לא יחשפו ויבליטו את המרגליות הטובות שבספרות העתיקה. אין פלא, אפוא, שרבים מהמשכילים נזעקו להגן לא רק על דרכם והשקפת עולמם, אלא על המסורת של מלחמתם בחסידים, כפי שהתבטאה ביצירותיהם של רבים מחבריה, כמו למשל [[יצחק ארטר]], [[יוסף פרל]], [[פרץ סמולנסקין]], [[ישראל אקסנפלד]] ואחרים.
משתמש אלמוני