נתן יהודה ברכר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Pardes1 (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
Pardes1 (שיחה | תרומות)
שורה 16:
לאחר מות שרה אשתו תִכנן ברכר להתיישב ב[[מרחביה (קיבוץ)|מרחביה]] בעמק יזרעאל,{{הערה|אורי שפר, מרחביה: סיפורו של מושב, תל אביב: מלוא, תש"ם (1979), עמ' 36.}} אולם מלחמת העולם הראשונה קטעה את תוכניתו. בפרוץ המלחמה גורשו בניו מארץ ישראל למצרים, ומשם לאודסה. רק הבת חנה ברכר נשארה ב[[חוות העלמות]] של [[חנה מייזל שוחט|חנה מייזל]] בכִנרת. כשגרמניה כבשה את פולין העתיק ברכר את פעילותו לפלך חרסון ולפלך פודוליה ופעל גם בפלך קייב. במהלך שליחותו להפצת התרבות העברית והציונית נרצח נתן יהודה ברכר בחודש מאי 1918 על ידי אחת הכנופיות של הגנרל האוקראיני פֶטְלוּרָה, שתקפה את הקהילות היהודיות שמסביב לטאלנה.
 
על נסיבות הריגתו העיד שמואל אוסישקין, בנו של מנחם אוסישקין, שהיה בן 19 שנים בעת הרצח:{{הערה|שמואל אוסישקין, אמא אודסה, ירושלים: הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ד, עמ' 158–160.}} במאי 1918 החליט המרכז הציוני של רוסיה לערוך שבוע ארץ-ישראלי ברחבי המדינה לאיסוף כספים לקרן הפוליטית של ההנהלה הציונית. לימים נודע, שמטרתה העיקרית של הקרן הייתה להבטיח את מימונו של 'ועד הצירים', שיצא בימים ההם לארץ ישראל. [...] גם הוועד של גליל אודסה החליט לערוך מגבית. בימים ההם היה שלום שווארץ יושב ראש הוועד. מזכיר הוועד היה שמואל רבינוביץ, צעיר שהיה פועל במשך כמה שנים בכפר-אוריה ובמקומות אחרים בארץ ישראל וחזר לרוסיה לזמן-מה ונתקע שם בגלל המלחמה. [...] השבוע הארץ-ישראלי אמנם היה צריך להימשך שבוע אחד, אך בגליל אודסה נמשך כשלושה חודשים בגלל מיעוט הפעילים וריבוי המקומות שהיה צריך לבקר בהם. הגליל חולק לארבעה אזורים, שמרכזיהם יליסביטגראד (כיום [[קירובוגרד]]), באלטה, ניקולאיב ואודסה. כאשר נסתיים ה'שבוע' באזור אחד, החלו הפעולות באזור אחר, וכל הכוחות רוכזו באזור החדש. האזור הראשון שבו התחיל ה'שבוע' היה זה של יליסביטגראד. שליח מטעם ועד הגליל, סטודנט ששמו זכצר, נסע למקום לארגון העניינים הראשוניים, וימים אחדים לאחר מכן נסעו שלושה תועמלנים מאודסה: חברי מימי הסתדרות התלמידים הציונים ברוך ויינשטיין, התועמלן הוותיק [נתן יהודה] ברכר ואנוכי. יליסביטגראד הייתה עיר גדולה בת מאה אלף נפש, בערך, וכמו כל עיר בנובו-רוסיה היו רחובותיה רחבים, ולאורכם עצים וירק רב. התנועה הציונית בעיר לא הייתה זקוקה, למעשה, לכוחות נוספים, שכן במשך עשרות בשנים פעל בה [[זאב טיומקין]], ופעולתו הסתכמה בנאומים באסֵפת-עם אחת. [...] לפני שנסעתי [לבקר בעיר המחוז אלכסנדריה ושלוש העיירות דמיטרובקה, זנמינקה ונובאיה-פראגה] ליוויתי את ברכר לעגלת הסוסים שעמדה להביאו לנובו-מירגורוד [כיום [[נובומירהורוד]], Новомиргород], שאליה לא הגיעה רכבת. לא העליתי על הדעת, שלא יחזור עוד. במחוז השתוללה אז מרידת איכרים נגד הגרמנים, והמורדים פרצו לנובו-מירגורוד. בין חפציו של ברכר מצאו כמה מן המפות של ארץ ישראל שהוציאה בשעתה הסתדרות התלמידים הציונים באודסה, ובראותם אותיות בלתי מובנות האשימו את ברכר שהוא מרגל גרמני, ובו במקום הרגוהו.{{הערה|מיקום בית העלמין היהודי זְלָאטִיפול [Zlatipol, Златополь] בעיר נוֹבוֹמִירגוֹרוֹד במפת גוגל, 2018: https://www.google.com/maps/place/48%C2%B048'46.0%22N+31%C2%B039'35.0%22E/@48.8125999,31.6595537,275m/data=!3m1!1e3!4m5!3m4!1s0x0:0x0!8m2!3d48.8127778!4d31.6597222}}
 
במהפכה הקומוניסטית בברית המועצות נספה הבן מאיר ברכר ב-1918 באודסה בשורות הצבא האדום, שזה מקרוב הוקם. שלושת הבנים – אברהם, עזריה והדסה ברכר, חזרו ארצה בספינה '[[רוסלאן]]' בחנוכה תר"ף (דצמבר 1919),{{הערה|אריה צנציפר (רפאלי), במאבק לגאולה: ספר הציונות הרוסית ממהפיכת 1917 עד ימינו, תל אביב: 'דבר' ו'עיינות', תשט"ז (1956), עמ' 103.}} והיו מהגרעין המייסד של קבוצת [[קריית ענבים|קריית-ענבים]]. ישראל ברכר חזר ארצה בשנת 1920, ולאחר חמש שנות הוראה ב[[מנחמיה]] הפך לכתב הראשון של עיתון "[[הארץ]]" בצפון.{{הערה|עדות מפורטת על הוראתו במושבה מנחמיה מפורטת בתיק 2/685S, בארכיון הציוני המרכזי.}}