הרפובליקה הצרפתית הראשונה – הבדלי גרסאות

ב-29 במאי הקימו נציגים משלושים ושלושה רבעים ועדה מהפכנית. מנהיגם היה ז'אן-פרנסואה וארלֶה, מחשובי ה"נזעמים". ב-31 לחודש הם צעדו לאוטל דה ויל, השעו את הקומונה הפריזאית ומינו את נאמנם פרנסואה אנריו {{צר|François Hanriot}} למפקד המשמר הלאומי. אחר הצהריים יצאו בראש המון לוועידה. לאחר העלאת תביעות מבולבלות התפזרו לביתם. למחרת הגיעו החדשות על המרד ה"פדרליסטי" ודרבנו את המונטניארדים שעדיין היססו. ב-2 ביוני, יום ראשון בו היו הסנקילוטים בחופש, הקיפו המוני פריזאים והמשמר את הקונבנט. משלחת מן הקומונה הגיעה שוב ותבעה את מעצרם של שלושים צירים ז'ירונדינים. ז'ורז' קוטון, מאנשי רובספייר, נשא נאום בו הצהיר כי כולם הרי רצו בסילוק חשודים בקנוניה ובחקירתם. עד הערב, הוועידה נכנעה: עשרים-ותשעה צירים הודחו והועברו למעצר בית, כולל בריסו, ורניו, שר המלחמה טונדו ושר החוץ קלאווייר. רולאן ואשתו נאסרו בחוץ. כוחה של הסיעה הז'ירונדינית נשבר, והיא תפסה את מקום הפייאנטים כקבוצה האחרונה שהמהפכה סילקה מדרכה. "ההר" היה עתה הכח הבלתי-מעורער בממשל המרכזי.{{הערה|ישראל, עמ' 450-453.}}

 

בבירה עצמה שררו מהומה והיסטריה לנוכח מה שנתפש כהתמוטטות כוללת. אחד הצעדים הראשונים משנשבר הקפאון בקונבנט, היה לחייב דיון יום-יומי בחוקה החדשה עד לניסוחה. ב-24 אשרר הגוף המטוהר את הנוסח הסופי של "חוקת 1793", שביטא במלואה את ההשקפה המונטניארדית: רשות מחוקקת בעלת בית אחד שתיבחר בהצבעה כללית ישירה עם השתתפות מקסימלית ורשות מבצעת חזקה. ה"נזעמים" ברחובות והשלטון פנו עתה זה נגד זה, בהיעדר אויב משותף. [[ז'אק רו]], אחד החשובים בין הראשונים, עורר הפגנות והבהיר בשתיקה שהמשטר החדש לא שונה במאומה מהז'ירונדינים. המונטניארדים גייסו את מארה הפופולרי כדי להוקיע את ה"נזעמים" כסוכני אויב. לנוכח כובד האיום הצבאי של בעלות הברית לא חודשה חברותם של דנטון ונאמניו בוועד לשלום הציבור בהצבעה ב-10 ביולי. מאז הטיהור, פייסנותו כלפי הז'ירונדינים והאשמות בשחיתות הכתימו אותו ומעמדו נפגע מאוד.{{הערה|דויל, עמ' 236-240.}}