אופרה צרפתית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לנושא מוזיקלי |
מ הוספת קישור לשנות ה-70 של המאה ה-18 |
||
שורה 4:
לעומת הפקות מיובאות של [[אופרה איטלקית]], יצר האיטלקי [[ז'אן-בטיסט לולי]] מסורת צרפתית נפרדת בחצר המלך [[לואי ה-14]]. על אף מוצאו הנוכרי, הקים לולי [[אקדמיה למוזיקה]] ופרש את שלטונו על האופרה הצרפתית משנת 1672. החל ב"קדמוס והרמיונה" יצר לולי, יחד עם ה[[לברית]]ן שלו [[פיליפ קינו]], את ה"טרגדיה במוזיקה" (tragédie en musique), צורה ששמה דגש מיוחד על מוזיקת [[מחול]] וכתיבה [[מקהלה|כוראלית]]. האופרות של לולי הקדישו גם תשומת לב ל[[רצ'יטטיב]] עתיר הבעה, שעקב בנאמנות אחר מתארי השפה ה[[צרפתית]].{{הערה|ג'ון סטנלי,"מוזיקה קלאסית", עמ' 80}}
ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] היה ז'אן-פיליפ ראמו ממשיכו החשוב ביותר של לולי. ראמו חיבר חמש טרגדיות במוזיקה, ואינספור יצירות ב[[סוגה מוזיקלית|סוגות]] אחרות, כגון "אופרה-בלט", המצטיינות כולן ב[[תזמור]] עשיר ובהעזה [[הרמוניה|הרמונית]]. האופרה הראשונה שלו, "איפוליט ואריסי", המבוססת על "פדרה" של [[ראסין]], נכתבה בשיתוף פעולה עם ה[[סופר]] ואב המנזר סימון ז'וזף פלגרן ובוצעה לראשונה בשנת 1733. ראמו נתן למרכיב המוזיקה באופרה משקל רב יותר מקודמו, לולי. כדבריו, "לולי זקוק לשחקנים אבל אני זקוק לזמרים". ה[[הרמוניה]] הנועזת של ראמו, כפי שהתגלתה באופרות "ההודים האציליים" (1735) ו"הקטור ופולוקס" (1737) זיכתה אותן בהצלחה עצומה וביססה את מעמדו של ראמו כממשיכו של לולי.{{הערה|ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 93}} אחרי מותו של ראמו, שוכנע ה[[מלחין]] ה[[גרמני]] גלוק להפיק שש אופרות לבימה ה[[פריז]]אית
בשנת 1803 הגיע ל[[פריז]] [[מלחין]] [[איטליה|איטלקי]] בשם [[גספרה ספונטיני]], שניסה לחקות את סגנון האופרות של גלוק. האופרה שלו "הווסטלות" זכתה להכרה ולהוקרה כיצירת מופת בארצות [[אירופה]]. השילוב של הדר צבאי ומוזיקה הרואית עם דרמה אנושית של תשוקה אסורה שבה את לב הקהל. הייתה זו הופעתה הראשונה של הגראנד אופרה הצרפתית.{{הערה|ג'יימס גולוויי ויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים", עמ' 204}}
| |||