מדינת היהודים – הבדלי גרסאות

ב-17 בינואר 1896 פורסמה ב"[[ג'ואיש כרוניקל]]" של [[לונדון]] תמצית קצרה של הספר. במאמר המערכת שנלווה אליה, כתב העורך על מצב האנטישמיות באוסטריה: "ודאי חמור הוא באמת אם תרופות הירואיות כאלו עולות על הדעת לא רק כרצויות אלא גם כבנות־ביצוע". באכר ובנדיקט, עורכי העיתון "[[נויה פרייה פרסה]]", שהרצל היה עורכו הספרותי, נתקפו בהלה משום שהרצל זוהה ב"כרוניקל" כעורך אחראי של העיתון הווינאי. בעקבות זאת, לחצו על הרצל לעכב את הדפסת הספר בנדיקט אף הציע לו כסף תמורת זאת ובאכר הזהיר אותו: "אתה שורף את הגשרים אחריך". אולם הרצל עמד איתן והשיב להם: "לא אסכים לשום דחיה. לא אקבל שום הבטחה". בנדיקט הזהיר אותו מההשלכות על יהודי אוסטריה: "אסור לאדם יחיד לקחת על עצמו אחריות מוסרית כבירה זו, לגרום למפולת שלגים כזאת, לסכן כל־כך הרבה הישגים. את הארץ שאנו יושבים בה נאבד קודם שנשיג מדינה יהודית". בנדיקט טען כי ה[[פמפלט|קונטרס]] אינו בשל לפרסום והזהיר את הרצל שהוא מסכן גם את המוניטין הספרותי שלו. הרצל השיב על כך: "התחייבתי בכבודי, כבר פרסמתי את הרעיון ב'ג'ואיש כרוניקל'. אין הוא שייך עוד לי, אלא לכל היהודים. אם אשתוק עכשיו, אני מסכן את שמי הטוב עוד יותר". בנדיקט השמיע כלפיו איומים מרומזים לפיטוריו מהעיתון וביקש שלא יחתום על הספר בשמו. הרצל השיב כי "זו תהיה פחדנות". בנדיקט ביקש ממנו לדחות את פרסום הספר למספר חודשים והציע את עזרתו בשכתובו, אך הרצל סירב להמתין.{{הערה|שם=אילון הרצל 199}} באכר הזהיר אותו כי הוא מסתכן בכך שייעשה חביב האנטישמים.{{הערה|שם=אילון הרצל 201}}

 

הרצל כתב ביומנו: "אבי הטוב הוא עתה לי המשען היחיד. הזקן היקר שלי עומד איתן כעץ".{{הערה|שם=אילון הרצל 199}}

עיתונו של הרצל שמר על שתיקה. בנדיקט הפר את הבטחתו המוקדמת להרצל לפרסם בעיתון ביקורת על הספר והוציא פקודה שאסור להזכיר אותו ואת הנושא בו הוא עוסק בטורי העיתון. הרצל העיר על כך בלעג, כי אותו עיתון התעלם במשך שנים גם מקיומו של ה[[סוציאליזם]], בתקוה שההתעלמות ממנו תעביר אותו מהעולם.{{הערה|שם=אילון הרצל 201|עמוס אילון, '''הרצל''', עמ' 201–202.}}

עיתוני וינה פתחו בהתקפות. יוליוס פון לודאסי, חברו של הרצל מנעוריו, כינה ב"וינר אלגמיינה צייטונג" את הקונטרס של הרצל "טירוף מתוך יאוש" ו"תעתועי רוח". הפילוסוף הידוע תיאודור גומפרץ, תקף את הרצל בעיתון "[[די צייט]]" התקפה פרועה, למרות שהודה כי לא קרא את הספר. עיתון חשוב ב[[מינכן]] כינה את הקונטרס "עלון פרסומת אוילי... חלום־שכרון של [[פיליטון|פליטוניסט]] שמוחו נתפוקק מחמת התלהבות יהודית". ה"[[ברלינר טאגבלאט]]" אף העלה סברה שהרצל הוא "סוכן אנגלי".{{הערה|שם=אילון הרצל 201}}

 

הרצל קיבל תגובה עוינת גם מהחוגים הפוליטיים. הוא שלח עותק של הקונטרס שלו אל ראש ממשלת אוסטריה וזה אמר לשר הכספים שלו, ליאון פון בילינסקי, כי הציונות תמשוך רק "פטפטנים חלושי־דעת". הקיסר [[פראנץ יוזף]], שהתנגד לכל הלאומנויות, אמר לבילינסקי: "מה היה גורלו של כפוי־טובה זה, הרצל, אלמלא היה שוויון זכויות ליהודים? קללה על ראש כל התנועות הלאומניות האלה, שאין בשרשן אלא מלחמות וסבל". בילינסקי היה פולני ממוצא יהודי. הוא הצביע על הדמיון בשימוש הלשון בין האנטישמי והציוני. [[קנצלר גרמניה]] לשעבר, [[אוטו פון ביסמרק]], אמר לעיתונאי אמריקאי כי רעיונותיו של הרצל הם "הזיות עגומות".{{הערה|שם=אילון הרצל 201}}

 

עיתון [[הצבי]] מט"ז שבט תתכ"ז (1896) הביא את הידיעה על התוכנית החדשה של הרצל, תחת הכותרת: "רעש גדול סביב המחברת שפרסם ד"ר הרצל".{{הערה|"ד"ר הרצל אחד מגדולי הסופרים בהעתון הגדול Neue Freie Presse פרסם מחברת בדבר פתרון שאלת היהודים, כי תסכמנה כל הממשלות יחד לתת ליהודים באיזה מקום אחוזת נחלה שיהיו שם עם לבדד, והוא קורא ליהודים להקים חברת מסחר בסכום גדול, כמו החברה האנגלית לנגב-אפריקה וכדומה, והמחברת הזאת שהמחבר יפרסם בכל הלשונות עושה רעש גדול". מתוך: הצבי, "רעש גדול סביב המחברת שפרסם ד"ר הרצל", ט"ז שבט א'תתכ"ז לחורבן (1896), בתוך: [[שלמה שבא]], [[דן בן אמוץ]], '''"ארץ ציון ירושלים"''', הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, פרק : ציונות, עמוד 147.}}

[[ויליאם גלאדסטון]] שיבח פעמיים בפומבי את תוכניתו של הרצל. [[אלפונס דודה]] קרא את הספר בתרגום צרפתי וכתב להרצל כי זהו "שיר יפה מאד. אם עוד אעמוד על רגלי אבוא למדינת היהודים לתת ערבי־קריאה".{{הערה|עמוס אילון, '''הרצל''', עמ' 256.}}