נאו-ליברליזם – הבדלי גרסאות

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נשלטה על ידי [[תנועת העבודה]] והתפיסה השלטת בה הייתה זו של [[מדינת רווחה|מדינת הרווחה]]. החל משנות ה-80, ובמקביל לתהליכים דומים בבריטניה ובארצות הברית, הלכה וצברה תפיסת העולם הניאו ליברלית עצמה בציבור הישראלי, והפכה למתוות מדיניות. רבים רואים ב[[תוכנית הייצוב]] משנת 1985 את נקודת המפנה בתפיסה החברתית-כלכלית בחברה הישראלית - ואת תחילת יישומה של מדיניות ניאו ליברלית. תוכנית זו כללה בין היתר את קיצוץ ההוצאות הממשלתיות, הגבלת המדיניות המוניטרית, צמצום הסובסידיות על מוצרי יסוד וחקיקת [[חוק ההסדרים]]. נקודה מרכזית נוספת הייתה בשנת 1995, אז נבחר [[חיים רמון]] לראשות [[ההסתדרות]] - שהייתה לא רק איגוד עובדים, אלא הייתה גם בעלת עוצמה משקית והחזקות רבות באמצעות חברת העובדים. רמון פעל להפרדת קופת החולים הכללית מההסתדרות - וכתוצאה מכך הצטצמם הארגון בכשני שלישים מחבריו - ונאלץ למכור את מרבית נכסיו. מאז ועד היום הצטמצם משמעותית היקף העובדים המאורגנים במשק, וכוחם המשותף ירד אף הוא.{{הערה|שם=קרמפף|ד"ר אריה קרמפף, [https://hazmanhazeh.org.il/israeli-neoliberalism/ הקשר הלא מדובר בין הניאוהנאו-ליברליזם הישראלי לסכסוך] הזמן הזה -מגזין למחשבה פוליטית, תרבות ומדע מבית [[מכון ון ליר בירושלים]]}}

החל מ[[שנות ה-2000]], חלה עלייה ברמות העוני והאי-השוויון ב[[מדינת ישראל]], למרות [[צמיחה כלכלית|הצמיחה הכלכלית]] באותה תקופה, יש הקושרים זאת ביישום קיצוני של מדיניות ניאונאו-ליברלית, שהטיבה עם קבוצה מצומצמת של אנשי הון, תעשיינים ועובדים, בעיקר במגזרי ההייטק והפיננסים. כדי לעודד את הייצוא, [[ממשלת ישראל]] סיפקה הקלות מס והטבות למספר קטן של חברות גדולות, בעיקר בתעשיית ההייטק, המאופיינת ב[[פריון עבודה]] גבוה ובשכר גבוה. מדיניות זו חיזקה את המגמה של ריכוזיות הייצוא: רוב הייצוא בארץ נעשה על ידי מספר קטן של חברות במגזר ההייטק שנהנות מתמיכה ממשלתית מסיבית. מדיניות זו יוצרה העדפה לא רק לחברות אלא גם לעובדים במגזר היצוא, כך שגדל משמעותית הפער בין ענפי הייצוא, המאופיינים בפריון ייצור גבוה ובשכר גבוה, ובין ענפי הייצור לצריכה מקומית, המאופיינים בפריון ייצור נמוך ובשכר נמוך. כתוצאה מכך, קבוצה קטנה של תעשיינים ועובדים נהניתה משגשוג כלכלי בעוד שאר המגזרים נותרו מאחור.{{הערה|שם=קרמפף|}}