קמילו בנסו די קאבור – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לאולטימטום |
|||
שורה 62:
[[קובץ:Camillo benso Conte di Cavour iii.jpg|שמאל|ממוזער|200px|קמילו בנסו די קאבור]]
צרפת ופיימונטה החלו בהכנות למלחמה, אך התמיכה המדינית במהלך פחתה במהירות. נפוליאון השלישי ביטל את הרעיון, ובריטניה, פרוסיה ורוסיה הציעו לקיים ועידה בינלאומית, שתעסוק בין היתר גם בפירוק פיימונטה מנשקה. הוועידה לא יצאה לפועל מכיוון שב-[[23 באפריל]] שלחה אוסטריה מכתב ובו הציבה לפיימונטה [[אולטימטום]] לפירוק נשקה או שתותקף. מיד לאחר מכן החל צבא צרפת להיכנס לאיטליה כדי לתמוך בפיימונטים.
כתוצאה מהקרבות ב[[קרב מגנטה|מגנטה]] וב[[קרב סולפרינו|סולפרינו]], השיגו הכוחות הצרפתים והפיימונטים שליטה ב[[לומברדיה]] ועמדת עליונות על אוסטריה, שמצדה הצליחה להגן על אזור "המבצר המרובע", בו ארבעה מבצרים: ב[[ורונה|וורונה]], ב[[לגנו]], ב[[פשיירה]] וב[[מנטובה]]. ביצורים אלו, זוועות קרב סולפרינו, האפשרות של התערבות גרמנית במלחמה, והסיכוי שפיימונטה תצבור כוח רב מדי, הביאו את נפוליאון לחתום על [[הסכם שלום]] עם אוסטריה ב-[[11 ביולי]] [[1859]], שסיים את [[מלחמת העצמאות השנייה של איטליה]]. קאבור היה נרגז מתנאי ההסכם והגיש את התפטרותו למלך [[ויטוריו אמנואלה השני]], שחתם על ההסכם בשל אי-יכולתה של פיימונטה ללחום באוסטריה לבדה. על אף התפטרותו, חש קאבור ביטחון בכוחו ובכוחה של פיימונטה, בעיקר מכיוון שחלק מסעיפי הסכם השלום, כמו שיקום כוחם של שליטי [[טוסקנה]] ו[[מודנה]], לא יצאו לפועל. יורשו בתפקיד היה [[אלפונסו פררו לה מרמורה]].
| |||