חילונים – הבדלי גרסאות

משתי גישות יסוד אלה נגזרה גם המדיניות כלפי ההשקפות שניסו להגדיר את היהודים כקבוצה אתנית, לאומית או תרבותית, בכל אופן במושגים ארציים – ה[[רפורמי]]ם, שהציעו הגדרה '''דתית''' שונה, הוקעו נחרצות – ושיצרו את המצע למושג "יהודי חילוני". ככלל, פוסקים והוגים דתיים התלבטו האם לייחס לחילונים הכרה ברורה ומובחנת לפרוק עול בשם אפיון חדש ליהדות, בורות וחוסר היכרות או עבירת עבירות לתיאבון. הרב [[אברהם יצחק קוק]], לדוגמה, ניסח תאולוגיה מורכבת וטען שהפעילות הציונית נובעת מדחף [[לא-מודע]] לשוב לערכים המסורתיים. מן העבר השני, פוסקים כ[[הרב וואזנר]] וה[[אגרות משה]] קבעו שהישראלי מן השורה חשוף דיו לתכנים דתיים ואי-אפשר לפטרו כ"תינוק שנשבה." לעומתם [[החזון אי"ש]] כתב שאדם שהתחנך כחילוני, אין לבא אליו בתביעה, עד שהסנהדרין יקבעו שהוא נחשף למספיק תכנים יהודיים., ובידינו אין היום כלים לקבוע דבר זה. לגבי יוצאים בשאלה כמעט מוסכם שהם מומרים לתאיבון/להכעיס{{מקור}}. גם בשל חוסר האחידות והיעדר ההגדרה הברורה של המגזר החילוני בישראל, ננקטו גישות שונות מאוד במקרים שונים.