הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה – הבדלי גרסאות

[[תמונהקובץ:Manipul.JPG|שמאל|ממוזער|250px|אילוסטרציה של מאניפולוס בן 120 חיילים, אורך: 18 מ', רוחב: 5.5 מ']]

'''הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה''' ([[315 לפנה"ס]] - [[107 לפנה"ס]]; ידוע גם בשם "הצבא הפוליביאני" על שמו של ההיסטוריון [[פוליביוס]] שתיאר אותו) עבר שינויים רבים. ללוחמה בשיטת [[פלנקס|הפלנקס]] היו מספר חסרונות גדולים. בשטח הררי הפלנקס התקשה הפלנקס לשמור על מערך מסודר, וכוח המחץ שלו נפגע משמעותית. כמו כן, הייתה יכולת התמרון של הפלנקס הייתה מוגבלת מאוד, ולכן היא הייתה פגיעה מאוד להתקפה מן האגף או מהעורף. התבוסה שספגו הרומאים ב[[קרב אלייה|קרב נהר אלייה]], והצורך להילחם בשטחים הרריים בעקבות הפלישה הקלטיתה[[קלטים|קלטית]] לחלקים נרחבים של איטליה בתחילת [[המאה הרביעית לפנה"ס]] גרמו לפיתוח [[תורת לחימה]] חדשה.

התורה החדשה הייתה מבוססת על יחידה צבאית חדשה, שנקראה [[מאניפולוס]] (manipuliManipuli). המאניפולוס הורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת [[שר מאה]], מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה.

על פי [[פוליביוס]]{{הערה|פוליביוס, ספר 6, פרקים 21-24}} הורכב עיקר כוחו של הלגיון הורכב מארבעה סוגי חיילים רגלים:

# [[וליטים]] (velitesVelites){{כ}} - 1,200 חיילים, חמושים בכידוני הטלה, חרב ומגן עגול. הוליטים הורכבו מהחיילים הצעירים והעניים ביותר. סימן היכר של הוליטיםהווליטים היה עור הזאב שנהגו לעטות על גופם.

# [[האסטאטים]] (hastatiHastati){{כ}} - 12001,200 חיילים מבוגרים יותר, שהצטיידו במגן גדול בצורת מלבן מקומר (scutum[[סקוטום]]), בחרב ובשני כידונים להטלה (pilum[[פילום (נשק)|פילום]]). רובם לא יכלו לממן שריון מתקדם, והשתמשו בלוח [[ארד]] שהודק לגופם בעזרת רצועות.

# [[פרינקיפים]] (principesPrincipes){{כ}} - חיילים מבוגרים ואמידים יותר מההאסטאטים, שהיו חמושים בצורה דומה ומנו גם כן 12001,200 איש. חיילים אלו יכלו לממן שריון איכותי, ולרוב הצטיידו ב[[שריון שרשראות]] (loricaLorica hamata).

# [[טריאריים]] (triariiTriarii) - החיילים המבוגרים והמנוסים ביותר (וגם העשירים ביותר). הם מנו 600 איש, ונשאו חניתות דקירה (hasta[[האסטה]]) במקום כידוני הטלה. בדומה להאסטאטים ולפרינקיפים, לבשו הטריארים [[מוקיים]]. לרוב רק על רגל אחת.

על האגפים הגנו 10 להקות (turmaeTurmae) בנות 30 פרשים (equitesEquites) כל אחת. בכל להקה היו שלושה [[דקוריון|דקוריונים]] מלפנים, שאחד מהם פיקד על הלהקה כולה, ושלושה [[אופטיו|אופטיונים]]נים מאחור.{{הערה|פוליביוס, ספר 6, פרק 25}}.

[[תמונהקובץ:Roman legion schema.JPG|מרכז|ממוזער|800px|סכמה של הערכות הלגיון לקרב{{הערה|על פי שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמוד 248}}]]

בתחילת הקרב, היה הלגיון כולו היה מורכב משורת וליטים רציפה בחזית, ומאחוריה 3 שורות, של 10 מאניפולים כל אחת, העומדים זה מלצד זה עם רווחים ביניהם.

כאשר הגיע הלגיון הגיע לטווח מגע, נפתח הקרב. בתחילת הקרב הטילו הווליטים את כידוניהם. לאחר מכן הם נסוגו בין הרווחים של המאניפולים, והמשיכו להילחם בחרב. על פי חלק מהחוקרים, לאחר הטלת הכידונים, נסוגו הווליטים לאגפים{{הערה|דלבריק, היסטוריה של אמנות המלחמה, עמ' 423-424}}. אחרי שהווליטים הטילו את כידוניהם, הטילו ההאסטאטים את כידוניהם, ולאחר מכן נלחמו בחרבות. הפרינקיפים נלחמו מאחורי ההאסטאטים, ויכלו גם כן להטיל את כידוניהם מעל ראשי הלוחמים בקו הקדמי. הטריאריים נשארו מאחור, והצטרפו לקרב רק במידת הצורך.

מאז המאה הרביעית, גבר הלגיון הרומי על כל אויביו, והמבנה המניפולארי הוכיח את עצמו במשך מעל למאתיים שנה. אולם, העימותים עם [[חניבעל]] בזמן [[המלחמה הפונית השנייה]], אילצו את הצבא הרומי לערוך שינויים מבניים. בזמן [[המלחמה הפונית השנייה]], הצליח חניבעל להביס את הצבא הרומי שוב ושוב בזכות שימוש יעיל בחיל פרשים, טקטיקות לחימה חדשניות וניצול מדויק של החולשות במבנה המניפולארי. [[קרב קאנאי]] מהווה דוגמה טובה לניצולן של חולשות אלו. למרותעל כלאף גמישותו, המאניפולוס היה המאניפולוס פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. במידהאם שהפרשיםנפלו הפרשים המגנים על האגף נפלו, הלגיוןהיה נאלץ הלגיון לפנות ולהילחם כאשר צידו מופנה אל האויב. המאניפולים בקווים האחוריים לא הצליחו לבצעלפנות תפניתבצורה יעילה, וללכד את שורותיהם אל מול האויב.

האבדות הכבדות במלחמה הפונית השנייה גרמו למחסור חמור בכח אדם בצבא. בעקבות האבדות, גויסה כמות גדולה של לגיונות חדשים בשנות המלחמה. לדוגמה, בשנת [[216 לפנה"ס|216]] (השנה בה נערך קרב קאנאי), גויסו לצבא הרומי שבעה לגיונות חדשים. בסך הכל, בתקופה הקצרה שבין השנים 214-218214–218 גויסו לצבא 26 לגיונות חדשים.{{הערה|בראנט, כוח אדם, עמוד 418}}. לשם השוואה, בשיא המלחמה הפונית השנייה, מנה הצבא כולו כ- 20כ־20 לגיונות, שהיוו כשליש מאוכלוסיית הגברים ברומא כולה.

מחסור חמור זה גרם להורדה משמעותית של הסטנדרטים בגיוס החיילים. בשנת [[213 לפנה"ס|213]], ירד ההון הנדרש להצטרפות לצבא ירד מ-11,000 [[אס (מטבע רומי)|איסרים]] ל-4,000 איסרים. גויסו גם חיילים שלא יכלו לממן את ציודם, ולכן מומן ציוד זה מומן עבורם מקופת המדינה. תהליך זה נמשך עד שבשנת 123 ירד ההון הנדרש ירד ל-1,500 איסרים בלבד. תוך כדי תהליך זה וכתוצאה ממנו, היטשטשו גם ההבדלים בין סוגי החיילים השונים היטשטשו, עד שנעלמו כליל.

הקוהורטה נערכה לקרב עם שלוש קנטוריות מלפנים ושלוש מאחור. היא הייתה יכולה לבצע תפניות בקלות, ולהתגונן מפני התקפות מאחור ומהאגף. הלגיון כולו כבר לא היה כבול לתוכנית הקרב המוכתבת ממערך בן שלושה קווים, עם סוג חיילים שונה בכל קו. בזכות היחידה ההומוגנית החדשה, הלגיון יכול היה להיערך במספר קווים משתנה (לרוב בין אחד לשלושה), בהתאם לתנאי הקרקע ותוכנית הקרב. הלגיון כולו היה מורכב מ-10 קוהורטות ובסה"כ מנה כ- 5כ־5,000 חיילים.

* [[ישראל שצמן]], תולדות הרפובליקה הרומית, [[הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס]], מהדורה שנייה (הדפסה חוזרת), 2001. רוב המקורות בערך זה מצוטטים גם בספר.

* P.A. Brunt, Italian Menpower, Oxford University Press, 1971

* Polibius, The Histories - [http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Polybius/home.html בתרגום לאנגלית באתר אוניברסיטת שיקגו]

* F.W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, Oxford University Press, First Edition, 1957

* Livius Titus, The History of Rome - [http://etext.virginia.edu/toc/modeng/public/Liv1His.html בתרגום לאנגלית באתר אוניברסיטת וירג'יניה]

* H. Delbrueck, History of the Art of War, I, 1975

* [http://proppentrecker.xoom.it/delbrueck/Kriegskunst.html המקור הגרמני של ספר דלבריק עם קטעים בעברית (הספר מיתרגם והולך בהמשכים)]