משה חיים לאו – הבדלי גרסאות

בפרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] בשנת [[1914]] הועלה בית סבו בלבוב באש בידי אוקראינים, ומשפחתו נמלטה ל[[וינה|ווינה]]. הוא התקרב שם למספר [[אדמו"ר]]ים, והתיידד עם ד"ר [[נתן בירנבוים]], שאותו הדריך בצעדיו הראשונים ביהדות. במקביל השתלם בלימודים כלליים ב[[אוניברסיטת וינה]] וקיבל תואר דוקטור. במקביל לימד תורה לצעירים ודאג{{כלומר?}} לחיילים יהודיים בצבא האוסטרי-גרמני. עסק במחקר בנושא [[עגונה|עגונות]] ופרסם מאמרים בעברית ובגרמנית.

בשנת [[1919]], בהיותו בןבגיל 27, נבחר לרבה של סוצ'בה (שאץ) ב[[בוקובינה]] שברומניה. במשך 8 שנות כהונתו פתח תלמוד תורה בעיר וארגן שיעורים גם לנערים עובדים. דאג לשחרר חיילים יהודיים משירות בשבתות. הוא יזם הקמת ישיבה ב[[צ'רנוביץ]] ופעל למען פתיחת מוסדות חינוך לבנות "[[בית יעקב]]" בערים רבות ב[[גליציה]]. פרסם מאמרים בירחון "בית יעקב" ב[[לודז']], והרבה להופיע כנואם מרכזי באסיפות בחירות לקהילות.

לאחר מכן הופיע ב[[פרנקפורט דמיין]] כציר מטעם [[אגודת ישראל]] ב[[ורשה|וורשה]]. חיזק את ידי הצעירים המבקשים לעלות לארץ ישראל. הוא תבע להכשיר אותם גם מבחינה רוחנית, והציע להקים עבורם בית עולים מיוחד ב[[יפו]] שיקל על קליטתם.

לאחר שבן דודו, הרב [[יהודה מאיר שפירא]], עזב את כהונתו כרב העיר פיוטרקוב ועבר לכהן כרבה של לובלין, נקרא הרב משה חיים לאו לרשת את מקומו כרב העיר פיוטרקוב. בג' במרחשוון ה'תש"ג (נובמבר 1942) נלקח עם יהודי העיר ל[[טרבלינקה]] שם נרצח בי"א מרחשוון ה'תש"ג (נובמבר 1942). עמו נרצח בנו שמואל יצחק. רעייתו חיה, נרצחה מאוחר יותר במחנה [[ראוונסבריק]]. בנו מהנישואין הראשונים, יהושע יוסף (שיקו), עלה, כאמור, לארץ לפני השואה, ובניו מנישואיו השניים, [[נפתלי לאו-לביא]] (לימים קונסול ישראל בניו יורק) ו[[ישראל מאיר לאו|ישראל מאיר]] (לימים [[הרב הראשי לישראל]]), שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. נכדו הרב [[דוד לאו]] הוא הרב הראשי לישראל.