יהדות גרמניה – הבדלי גרסאות

יהודי הארצות הגרמניות הוסיפו להיות כפופים, מכח חוק, לקהילה אחת ומאוחדת (Einheitsgemeinde) בכל יישוב. מצב זה, והיעדרה של התארגנות עצמאית מצד הפוזיטיבים-היסטוריים, מיתן במידה רבה את הרפורמה, שנציגיה נאלצו להתפשר עם נטיית המוסדות הישנים לשמרנות ועם בעלי ההשקפות האחרות. בברסלאו, פרנקפורט דמיין וברלין קמו קבוצות עצמאיות-למחצה על טהרת הזרם החדש (חבריהן נדרשו לשלם מסי חברות כפולים); רק זו בבירה, "הקהילה הרפורמית" תחת הרב [[שמואל הולדהיים]] ולאחריו עמנואל ריטר, האריכה ימים. גם האורתודוקסים פנו כבר בשלב מוקדם לבדלנות. עוד ב-1850 הקימה קבוצה קטנה של שמרנים ב[[פרנקפורט דמיין]] קהילה שנהנתה מאוטונומיה חלקית והזמינו את הירש לעמוד בראשה. ב-1876 נפתחה האפשרות לפרישה מלאה, כמו [[הקרע ביהדות הונגריה|שנעשה כבר בהונגריה ברמה הארצית]], כשהרשויות החילו גם על היהודים את החוקים שהתירו לנוצרים לעזוב את הכנסייה שלהם מבלי לעבור לאחרת (אלה חוקקו ב[[קולטורקמפף|מסגרת מלחמת התרבות עם הקתולים]]). רש"ר הירש הטיף לאורתודוקסים – שהיוו מיעוט בלתי-מבוטל, כחמישית מכלל האוכלוסייה היהודית [[איחוד גרמניה (המאה ה-19)|ברייך שקם זה לא מכבר]] – לכונן עדות נפרדות. [[פולמוס הפרדת הקהילות|קריאותיו נענו בהתנגדות אף בעירו שלו, והוא נקלע למחלוקת]] עם הרב הקשיש [[יצחק דב במברגר]], שהיה שמרן ומיושן ממנו אך גם נחוש יותר לשמור על אחדות הקהל. דעתו של במברגר גברה: רק מיעוט קטן מבין נאמני המסורת אימץ את מדיניותו של הירש, והרוב המכריע הוסיף להיכלל במסגרות הישנות, בהן קיים מוסדות נבדלים מבלי להשתתף במימון הוצאות הדת של הרוב. חילופי האשמות ועוינות בין ה'אורתודוקסיה המתפלגת' (Austrittorthodoxie) לזו 'הקהילתית' (Gemeindeorthodoxie) הוסיפו להתקיים עד השואה.

 

 

רבני גרמניה כולם היו מאוגדים ב"התאחדות הרבנים הכללית" (Allgemeiner Rabbiner-Verband) שקמה ב-1896. מלבדו התקיימו מסגרות קטנות לזרמים: עוד באותה שנה הוקמה "התאחדות הרבנים המסורתיים שומרי התורה" (Vereinigung traditionell-gesetzestreuer Rabbiner) על ידי הרב [[דוד צבי הופמן]] והרב מרדכי הורוביץ מפרנקפורט, שהייתה מזוהה עם האורתודוקסיה הקהילתית. ב-1898, מתוך חתירתם לייצג את "הליברלים באמת" ולהעניק למושג משמעות ברורה, כוננו הרבנים [[היינמן פוגלשטיין]] ו[[צזר זליגמן]] את "התאחדות הרבנים הליברלים" (Vereinigung der liberalen Rabbiner) שהייתה רפורמית בבסיסה. [[שלמה זלמן ברויאר]] ייסד ב-1906 את "איגוד הרבנים האורתודוקסים" (Verband orthodoxer Rabbiner), שפעל מטעם הבדלנים. רק הפוזיטיבים-היסטוריים מברסלאו נותרו ללא גוף רשמי: 63 רבנים שהיו מזוהים עמם כוננו ב-1909 את "ההתאחדות היהודית החופשית" (Freie jüdische Vereinigung), אך היא הייתה קצרת ימים. רק ב-1925 הצליחו לייסד את "מפלגת האמצע הדתית" (Religiöse Mittelpartei), שפעלה בקנה מידה אזורי ומוגבל. מלבד אלה, הוסיפה הקהילה הרפורמית הקיצונית בברלין להתקיים עד חורבן יהדות גרמניה, והייתה היחידה בארץ שמימשה באופן רדיקלי את חזונו של הזרם, בדומה לנהוג בארצות הברית.