מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ clean up, replaced: חצוצרןחצוצרן באמצעות AWB
אין תקציר עריכה
שורה 135:
"אני מאמין כי השימוש ברעש ליצירת מוזיקה ילך ויגבר עד שנגיע למוזיקה המופקת בסיועם של כלים אלקטרוניים אשר יאפשרו שימוש בכל הצלילים שניתן לשמוע לשם מטרות מוזיקליות." את המשפט הזה כתב המלחין האמריקאי [[ג'ון קייג']] עוד בשנת [[1937]]{{הערה|אלכס רוס, 371}}. ג'ון קייג' היה דמות מרכזית בקהילה המוזיקלית של [[ארצות הברית]] במשך [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]] [[שנות ה-50 של המאה ה-20|והחמישים]] והוא כינה את המוזיקה שלו "ניסיונית". קייג' ביקש לטשטש גבולות, בין מוזיקה לרעש, לשקט, בין מבצעים לקהל, בין אמנות אחת לאחרת. כבר ביצירות המוקדמות שלו השתמש קייג' בכלי הקשה מיוחדים במינם שהיה בונה מחלקי מכוניות. אחת ההמצאות המפורסמות שלו הוא הפסנתר המותקן, פסנתר שבין המיתרים שלו נעוצים מסמרים ומטבעות, ובכך הצליל שלו משתנה ללא היכר. אחת היצירות המפורסמות ביותר של קייג', [[4′33″]]. היא יצירה לפסנתר, בת שלושה פרקים, שלא כתוב בה אפילו לא צליל אחד. המוזיקה הנוצרת היא המוזיקה של הקהל. ניסיון נוסף שקייג' התנסה בו הוא [[מוזיקה אליאטורית|אליאטוריקה]], שילוב של אקראיות במוזיקה. קייג' היה מטיל מטבע כדי להחליט איזה צליל עליו לכתוב, מאוחר יותר השתמש [[קוביית משחק|בקוביות]] ב[[מפת כוכבים|מפות כוכבים]], ובמחשבים כדי להוסיף אלמנטים להלחנתו, שעליהם אין לו שליטה. הרבה מהנסיונות של קייג' עם אקראיות התקיימו במשותף עם ניסויים של בן זוגו הכוריאוגרף [[מרס קנינגהם]].
 
קייג' לא פעל לבד בתחום המוזיקה הנסיונית. אחד האנשים שלקחו את האליאטוריקה הלאה הוא חברו של קייג', [[מורטון פלדמן]]{{הערה|אלכס רוס, 373}}, שהיה הראשון להלחין ב[[תיווי מוזיקלי|תיווי גרפי]]; במקום לרשום תווים ב[[חמשה|חמשות]], הוא היה מצייר ציורים, או מפות, שאותם המבצעים צריכים לפרש בנגינתם. בגרעין של החבורה המוזיקלית היו גם [[כריסטיאן וולף (מלחין)|כריסטיאן וולף]], [[ארל בראון]] ו[[דיוויד טיודור]]. המוזיקה הייתה מחוברת ל[[אמנות פלסטית|אמנות הפלסטית]] של אותה התקופה, כך למשל [[ג'קסון פולוק]] השתמש באקראיות בציורי הטפטוף שלו, ו[[ראושנברג]] צייר ציורים לבנים גדולים שהיו לאחת ההשראות ליצירה 4′33″. ביחד עם אמנים מתחומים אחרים החלו המוזיקאים להוביל את ה[[הפניניג]] הראשונים בשנת [[1957]]. אלו היו אירועים רבי משתתפים שבהם כל הגבולות בין אמנות ללא-אמנות, ובין קהל לבמה, צריכים היו להטשטשלהיטשטש. מרטין דוברמן ניסה לתעד את מה שקרא בהפנינג הראשון בבלק מאונטן, אך לא הצליח לקבוע בוודאות מה קרה שם. בין השאר קייג' נשא הרצאה על [[זן בודהיזם]], ייתכן שבעמידה על סולם, ראושנברג הציג ציורים והשמיע [[תקליט]]ים של [[אדית פיאף]] במהירות כפולה, קנינגהם רקד, טיודור ניגן בפסנתר ממוכן, סרטים הוקרנו ונערים ונערות הגישו קפה{{הערה|אלכס רוס, 374}}.
 
המוזיקה הניסיונית לא הסתגרה באמריקה של שנות הארבעים והחמישים. המלחין [[מהנדס|והמהנדס]] [[פייר שפר]] השתמש בביטוי מוזיקה נסיונית כבר ב-[[1953]] כדי לתאר את עבודתו. אחד האירועים המכוננים של המוזיקה הנסיונית באירופה הוא סדרת הרצאות שקייג' נשא ב[[סמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטדט]]. קייג' הכניס לתוך ההרצאות שלו אלמנטים מהתפיסה המוזיקלית שלו, וההרצאה האחרונה שלו הייתה ברובה רצף לא קוהרנטי של שאלות: "האם אתה מסכים עם דבריו של [[פייר בולז|בולז]]? האם אתה מתחיל להיות רעב? שתים-עשרה."{{הערה|אלכס רוס, 462}} ההרצאות של קייג' השפיעו על רבים, בין השאר המלחין [[קרלהיינץ שטוקהאוזן|שטוקהאוזן]] שכתב באותה תקופה יצירות לפסנתר עם מרכיבים אליאטורים. [[מאוריציו קאגל]] כתב בשנת [[1958]] את "אנגרמה", שבה הנחה את הזמרים בהוראות ביצוע חדשות כגון "בגמגום", "במבטא זר", "דיבור תוך כדי שאיפה", וכדומה. [[לוצ'אנו בריו|בריו]] כתב בשנה זו את הראשונה מבין סדרת יצירותיו סקוונצה 1 עד 14, בהן הוא בוחן כל פעם את הגבולות של כלי סולו אחר (במקרה זה [[חליל צד]]). [[קשישטוף פנדרצקי|פנדרצקי]] התנסה [[טכניקות מורחבות|בטכניקות מורחבות]], ובתיווי גרפי בין השאר ביצירתו [[שיר קינה לקורבנות הירושימה]]; [[ויטולד לוטוסלבסקי|לוטוסלבסקי]] שילב באותן שנים [[אלתור]] בתוך יצירותיו. [[ג'רג' ליגטי]] שבזוג מאמרים בשנים [[1958]] [[1960|ו 1960]] ניסה להראות, שלמעשה יש הרבה במשותף בין האליאטוריקה של קייג' וה[[סריאליזם]] החמור של בולז, חיבר ב-[[1962]] [[פואמה סימפונית]] למאה [[מטרונום|מטרונומים]].