ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת – הבדלי גרסאות

שינוי חשוב נוסף בחיי היהודים שהתרחש בעקבות כיבושי האסלאם הוא תהליך השיערוב, דהיינו החלפת הלשונות העתיקות כמו העברית והארמית בלשון הערבית (החלה להתפתח ה[[ערבית יהודית]]) למרבית הצרכים - לשון הדיבור היומיומי, כתוצאה מכך, במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם, לשון הדיבור הייתה הערבית יהודית. מ[[המאה ה-9]] החלו תנועות [[הגירה]] נרחבות מארצות המזרח (פרס ועיראק) לארצות המערב ([[מצרים]] וארצות ה[[מגרב]], כולל [[ספרד]]). הגירות אלה, שהיו קשורות בחלקן גם לסביבה האסלאמית, העבירו את מרכז הכובד היהודי - בערך מהמאה ה-11 - לארצות צפון אפריקה ולספרד.{{הערה|1=מ' גיל, 'שכונות היהודים בירושלים בתקופת הכיבוש המוסלמי הראשונה 638- 1099", '''שלם''', ב (תשל"ח), עמ' 19- 110.}}

 

בשנת [[878]] נכבשה ארץ ישראל בידי [[אחמד אבן טולון]], שליט [[מצרים]]. הקראים ניצלו שינוי שלטון זה ובעקבותיו החלה הגירה ל[[ירושלים]] ול[[ארץ ישראל]]. בעקבות כך עבר ב[[המאה ה-10|מאה העשירית]] מרכז הכובד של התנועה הקראית מ[[ממלכת פרס|פרס]] ו[[בבל]] לירושלים. הקראים הירושלמים נקראו [[אבלי ציון]] או "עדת השושנים". הם קיבלו עליהם חיי עוני, צום וסגפנות, ועסקו בקינה על החורבן. "עדת השושנים" היא תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל ב[[ימי הביניים]], שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה וקראו לעליה המונית לארץ, שתזרז את בוא הגאולה. בירושלים הייתה קיימת ישיבה קראית מרכזית שמשכה תלמידים מכל הארצות והייתה נודעת בחשיבותה. בתקופה זו יצרו חכמים קראים יצירות מרכזיות. את רובן כתבו בשפה הערבית באותיות עבריות. בכל [[הושענא רבה]] התכנסו היהודים בירושלים ב[[הר הזיתים]] וקראו שם כתב חרם כנגד הקראים. הקראים הצליחו לערב את השלטונות לטובתם ולמנוע נוהג זה.