המהפכה הליברלית של 1820 – הבדלי גרסאות

בעקבות התבוסה של הכוחות הצרפתיים בשנת 1814, פורטוגל חוותה תקופה ממושכת של אי-יציבות פוליטית, שבמהלכה תושבי הממלכה ביקשו השתתפות גדולה יותר בשלטון. חצר המלוכה ישבה בברזיל ולפורטוגזים הייתה תחושה שהם הפכו למושבה של ברזיל במקום שברזיל תהייה מושבה פורטוגזית.

 

 

המהפכה הליברלית שניצלה את עובדת היעדרותו של ברספורד עקב נסיעתו לברזיל, התחילה ב[[התקוממות צבאית]] בעיר פורטו שבצפון פורטוגל נגד המלוכה האבסולוטית של פורטוגל, בתביעה למנות מליאה פרלמנטרית שתנסח חוקה לפורטוגל, התפשטה במהירות וללא גילויי התנגדות לשאר חלקי הארץ, וזאת למרות ניסיון המלוכה לדכא את התנועה, וב-15 בספטמבר הצטרפה גם [[ליסבון]] למהפכה. הממשל של ויליאם ברספורד הוחלף על ידי [[חונטה (מוסד שלטוני)|חונטה]] זמנית שמטרתה הייתה לארגן בחירות לפרלמנט (ה[[קורטס (פורטוגל)]]). בקורטס שהתכנס ב-[[1 בינואר]] [[1821]] נבחרו כחברים נציגים מכל קצוות האימפריה הפורטוגזית. תומכי המהפכה נקראו '''וינטיסטים''' ('''Vintistas''').

 

הפרלמנט דרש מהמלך ז'ואאו השישי לחזור מיד לפורטוגל. לפני חזרתו באפריל 1821, מינה המלך את בנו פדרו כעוצר על ממלכת ברזיל. צעד זה לא נשא חן בעיני חברי הפרלמנט, אשר גרסו שאכיפת הריבונות על שטחי האימפריה צריכה להתבצע משטחי פורטוגל באירופה. בנוסף, נדרש פדרו לחזור לאירופה, על מנת להמשיך בה את תהליך הכשרתו למלוכה. 65 חברי הפרלמנט הברזילאים מחו כנגד דרישה זו ובתגובה נטשו את הפרלמנט בפורטוגל וחזרו לברזיל. ב-7 בספטמבר 1822, הגיעה לידיו של פדרו בברזיל הודעה נוספת בנושא מאת הפרלמנט. הדבר הוביל אותו להכריז על עצמאותה של ברזיל ועל עצמו כקיסר הראשון שלה, באירוע שנודע לימים כ[[זעקת איפירנגה]].

באותה שנה אושרה החוקה. היא נוסחה ברוחה של החוקה הצרפתית (1791), שקידשה הפרדה בין הזרוע המחוקקת, הזרוע המבצעת והזרוע השופטת, וייחסה למלך תפקיד סמלי בלבד. הגה השלטון עבר לידי פרלמנט חד-אגפי, שחבריו נבחרו בבחירות ישירות, ובידיו השליטה הבלעדית בחקיקה.