שליח (הלכה) – הבדלי גרסאות

''''שלוחו של אדם כמותו'''<nowiki/>' הוא שמו של מוסד השליחות בהלכה. משחר ימיה הכירה ההלכה באפשרות של מינוי נציג - שליח, שיפעל במקום אדם אחר - השולח, ויוכל להחיל עליו תוצאות משפטיות או הלכתיות.{{הערה|יש שציינו שהמשפט העברי הקדים את המשפט הרומי בעניין זה א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ברלין תרפ"ב, עמ' 42 - 43. לגולאק שם יש הסבר מעניין מדוע התפתח דין השליחות במשפט העברי.}} השליח פועל למען השולח, וכל התוצאות של פעולתו חלות על השולח. הוא עצמו יוצא מהתמונה ואין לפעולתו השפעה עליו. האפשרות הזו לפעול לטובת אדם אחר, אינה מובנת מאליה, והמפרשים נחלקו בהסבר המשפטי של הכלל.{{הערה|מחלוקת דומה נחלקו משפטנים מודרניים, ראהראו סיכום אצל א' ברק, חוק השליחות, ירושלים תשנ"ו, סעיף 166 ואילך. }}

למרותאף על פי שהכלל רווח, לא בכל מקרה הוא נדרש, ולא בכל מקרה ניתן להיעזר בו. השליח פועל מכח מינוי (מילולי) שמינה אותו השולח, ומינוי זה יכול להתבטל. השולח והשליח צריכים להיות בני דעת, אך יש מגבלות נוספות ייחודיות. השליח אמור לפעול רק בהתאם להרשאת השולח, וחריגה מההרשאה מעוררת קשיים משפטיים. על השליח ליידע את צד ג, בדבר היותו פועל כשליח מטעם אדם אחר. יש ושליח יכול למנות שליח משנה, וכמו כן יש מקרים בהם יכול אדם לפעול ללא מינוי מפורש.

מדרשי ההלכה מזכירים את דין שלוחו של אדם כמותו במספר מקומות כדבר ברור.{{הערה|מכילתא דר"י משפטים מסכתא דנזיקין, פרשה ב; ספרי במדבר, פרשת מטות פיסקא קנג, קנד.}} המכילתא לומדת את הדין משני פסוקים בקרבן פסח: האחד מהצווי על לקיחת השה: "ויקחו להם. וכי כלן היו לוקחין אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו מכאן אמרו שלוחו של אדם כמותו"{{הערה|מכילתא דר"י, בא מסכתא דפסחא, פרשה ג. }} והשני מהציווי על השחיטה:<blockquote>ושחטו אותו. וכי כלן שוחטין אותו אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו מכאן אמרו שלוחו של אדם כמותו.{{הערה|מכילתא דר"י, בא מסכתא דפסחא, פרשה ה. }}</blockquote>ובתוספתא מובא לימוד דומה מהציווי על הקרבנות: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי אי איפשר לומ' כל ישראל אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו".{{הערה|תוספתא, תענית ג, ב. }} '''תוספתא, תענית ג, ב.''' בתלמוד בראש סוגיית השליחות, מציגה הגמרא שני מקורות שלא נמצאים במדרשי ההלכה, וכן את הלימוד משחיטת הפסח:<blockquote>שליחות מנלן? דתניא: ושלח - מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה - מלמד שהיא עושה שליח, ושלח ושלחה - מלמד שהשליח עושה שליח... אמר קרא אתם גם אתם לרבות את השליח...דא"ר יהושע בן קרחה: מנין ששלוחו של אדם כמותו? שנאמר: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים...</blockquote>הגמרא מסבירה מדוע נדרשים כל שלושת הפסוקים. שנים (גירושין ופסח) ללמד על תחומי ההלכה השונים, והלימוד מתרומה בא למעט את הגוי כפי שדרש רבי ינאי: "גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית". בסוגיה המקבילה בירושלמי מובא רק הלימוד משחיטת הפסח.{{הערה|קידושין ב, א.}}

למרות ההסבר של הגמרא על הצורך בכל המקורות, הרי"ף אינו מציג אלא את המקור משחיטת הפסח.{{הערה|קידושין טז, א בדפי הרי"ף. הר"ן על הרי"ף שם, ד"ה 'תניא' הסביר שאין כוונת הרי"ף לדחות את המקורות האחרים, אלא שבחר דווקא במקור זה בו מוזכר במפורש המונח 'שוחו של אדם כמותו'. הר"ן שם מפנה לגמרא בבא מציעא עא, ב ממנה עולה לכאורה שהמקור הוא מתרומה. הר"ן מסביר שכוונת הגמרא שם, לציין מקור למיעוט של הגוי מדין שליחות שנלמד מתרומה. גם רש"י מנחות צג, ב ד"ה 'ושלוחו', מפנה למקור משחיטת פסח. אולם שם הנושא הוא סמיכה על הקרבן, ולכן מתאים לציין את המקור שממנו למדים על קדשים.  }}

ישנן פעולות רבות בהן אין ההלכה מקפידה כיצד הן תבוצענה. התוצאה של הפעולה היא החשובה, ואילו דרך הביצוע אינה מוגדרת מבחינה הלכתית. פעולות כאלה מכונות "מעשה קוף" שכן גם קוף יכול לבצען. מקור הדברים בדיון על שליחת עירוב:{{הערה|תוספתא עירובין ב, יא - יב.}} <blockquote>אמ' ר' מאיר לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים כדי לחנכן במצות... נתנו לקוף והוליכו נתנו על גבי בהמה והוליכתו עירובו עירוב.</blockquote>מהתוספתא עולה בבירור שהולכת העירוב למקום הנחתו, אינה מצריכה כשרות משפטית, וניתנת לביצוע אפילו על ידי בעל חיים. רש"י בסוגיה זו מגדיר הגדרה חשובה. הגמרא הקשתה סתירה, בין המשנה הפוסלת עירוב שנשלח על ידי חרש שוטה וקטן, לדברי רב הונא המכשיר זאת.{{הערה|עירובין לא, ב.}} ותירצה שיש הבדל בין עירובי תחומין לעירובי חצירות. רש"י שם מסביר:<blockquote>עירובי חצירות - דערובי רשותייהו בעלמא הוא, הלכך ממילא מיערב ואף על גב דאין מעשה הקטן כלום - לא אכפת לן כדתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו אין צריך לערב, אבל עירובי תחומין - אקנויי שביתה הוא, וקטן לא אלים למיקני.</blockquote>רש"י מסביר שעירוב חצירות אינו מצריך פעולה משפטית. כל הנדרש הוא רק שהאוכל של המערב יגיע למקום המשותף. אולם בעירוב תחומין, לא ניתן להסתפק בהגעת האוכל למקום העירוב. שם נדרשת פעולה משפטית - "אקנויי שביתה", וזו לא ניתנת לביצוע על ידי קטן.{{הערה|יש לציין שראשוניםראשונים אחרים (תוספות, ריטב"א) ביארו באופן שונה את תירוץ הגמרא. ראהראו גם מאירי שם, ד"ה 'זה שביארנו'.}}

אחת הנפקויות החשובות ובעלת השלכה מעשית של הגדרה זו היא האפשרות לשלח גט ללא שליח כשר. כבר בתקופת הגאונים עלתה השאלה האם ניתן להיעזר בגויים לצורך שליחת גט.{{הערה|תשובות הגאונים, הרכבי, שיב והובא בראשונים על גיטין כג, א.}} מדובר על העברת הגט ממקום מושבו של הבעל למקום האשה, כאשר את המסירה לאשה יבצע שליח כשר. כך הגיב הרא"ש על תשובת הגאון שאסרה אפשרות זו:{{הערה|הרא"ש, גיטין ב, כז.}} <blockquote>ודברי תימה הם דודאי אם עשה הבעל את העובד כוכבים שליח ואמר לו שימנה הוא את הישראל במקומו הוי פסול דאין שליחות לעובד כוכבים וגם אינו בר כריתות אבל הכא כיון דלא עשה העובד כוכבים אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל בכתבו את ישראל שבאותו מקום שליח למה יפסל הגט וכן נוהגין באשכנז ובצרפת ע"פ דברי ר"ת לשלוח גט וקידושין על ידי עובד כוכבים</blockquote>למעשה בעקבות פסיקה זו, רווח השימוש בשליחים ובן בדואר לצורך הבאת גיטין.{{הערה|ראהראו שו"ת חתם סופר, ה, השמטות קצט. ושם הפנה למכתב מאליהו (אלפאנדרי) שער שליחות, יב.  

ראהראו מה שכתב הרב מ' שטרנבוך, תשובות והנהגות ג, תכז: "ובמק"א ביארתי דגם מה שנהגו היום ונתפשט שממנים שליח להולכה ושולחים הגט (בדואר) לבית דין במקום האשה, ששליח אחר ימסור לה, אילולא דמסתפינא אמינא שבזמן הגאונים שהתירו לכתחילה כה"ג ושלחו דווקא בשליח אפילו עכו"ם ממקום למקום, אבל היום העניין מורכב מאד ואי אפשר לקבוע באיזה מקום ואוירון ולכן נקרא אינו ברשותו וכמבואר בפוסקים בחמץ ששלח בדואר שנקרא אינו ברשותו וכאבוד, ואין ראוי להתיר לחסוך הוצאות נסיעה להשליח, ורק בשעת הדחק סומכין להתיר בדואר. כנלע"ד, רק שמעתי שמקילין בכל אופן וצ"ב, ואני להעיר באתי".}}

יש פעולות שאינן מוגדרות כמעשה קוף, אולם אין בהן הקפדה על ביצוע אישי. במקרה כזה לא נדרשת הלכת השליחות, כי לא נדרש שהעושה את הפעולה ייחשב כמותו - כמו השולח.{{הערה|המשנה גיטין ב, ה, מכשירה גט שנכתב על ידי חרש שוטה וקטן. הגמרא (שם כב, ב) מסבירה שמדובר כאשר גדול עומד על גביהם. אולם הראשונים הקשו הרי אין החש"ו בני שליחות. על שאלה זו עונים בתוספות (ד"ה 'והא'): "וי"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה, דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר". החתם סופר (שם) מסביר: "ודע והבן כל מה שאמרו חז"ל פלוני בר שליחות או אינו בר שליחות היינו ר"ל בר שליחות כמותו או אינו בר שליחות כמותו אבל שליח אפי' קוף יכול להיות שליח אלא שאינו כמותו". וראהוראו גם מחנה אפרים שלוחין ושותפין יא; דבר אברהם, חלק א, יג אות ד.}} הרשב"א פסק שניתן לבצע עונש של בית דין ואפילו עונש מיתה באמצעות גוי:{{הערה|שו"ת הרשב"א, א, שנז.}} <blockquote>חיי דמר שכך אני סבור שיכולין בית דין לצוות לגוי לזרוק פתילה לתוך פיו. שאין הגוי אלא שלוחו של בית דין ואין מיתת בית דין צריך גופו של בית דין. ''' '''</blockquote>ישנן פעולות הקשורות לתהליך הקנין שחלקו אחרונים אם ניתן  לבצען ללא דין השליחות. כגון מסירת החפץ הנקנה מידי המוכר לקונה, על מנת שהקונה יעשה קנין. וכן העברת תשלום למוכר על מנת שמוכר ימכור לקונה.{{הערה|נתיבות המשפט, קפב, סק"ב (ביאורים); קצות החושן, קכו, סקט"ו; מחנה אפרים שלוחין ושותפין טו; ביאור הלכה, תמח, ג. }}

ישנן פעולות שברור לכל אחד שלא ניתן לבצען באמצעות שליח.{{הערה|כך למשל מצוות הקשורות באכילה, או בפעולה גופנית אחרת כגון טבילה וסוכה.}} אולם קולמוסים רבים נשתברו על הגדרה מדויקת של הדברים. המקור המפורסם ביותר בנושא זה הוא התוספות רי"ד:{{הערה|קידושין מב, א ד"ה 'שאני'.}} <blockquote>יש מקשים א"כ לכל דבר מצווה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי הנח תפילין בעבורי. ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום בוודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה כתב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשליחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות</blockquote>המפרשים נחלקו כיצד יש להבין את תשובתו של הרי"ד.

מהרישא של דבריו ניתן להתרשם שהעיקרון הוא הבחנה בין פעולות שמצריכות פעולה גופנית, לפעולות שאינן כאלה. אולם מאחר שכל פעולה שאדם עושה מתבצעת באמצעות גופו, חידדו האחרונים את ההגדרה. פעולות בהן גופו אינו רק מבצע הפעולה אלא גם נשוא הפעולה.{{הערה|כך כתב בשו"ת בית אפרים חו"מ סז: "אבל הדבר הפשוט הוא שמ"ש התוס' רי"ד שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו אין ר"ל גופו רק ר"ל שהקב"ה צוה שגוף שלו יהיה נעשה בו איזה מצווה".}} הסבר זה לוקה בחיסרון שאין לנו כלל או הגדרה אילו מצוות נכללות תחת דרישה זו. האם למשל מצות נטילת לולב היא מצווה שבגופו? ומה לגבי מצוות התפילה?{{הערה|הגמרא סוכה מא, ב, דורשת מן הפסוק שמצות לולב היא מצווה אישית. ובספר כפות תמרים שם הקשה מדוע צריך פסוק הרי זו מצווה שבגופו.}}

מהסיפא של דברי הרי"ד, ניתן להבין שרק מצוות שבהן ברור שהפעולה נעשית עבור השולח, ניתן לבצע באמצעות שליח. מצוות כמו קידושין וגירושין הרי ברור שמדובר באשת השולח, ולא ניתן לייחס את הפעולה לשליח. אבל כל פעולה אחרת שניתן ליחסה לשליח, לא ניתן לבצעה אלא באופן אישי.{{הערה|ראהראו למשל אור שמח שלוחין ושותפין א, א. }}

תשובה שונה לבעיה זו הציג האור זרוע:{{הערה|שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קכח}} <blockquote>מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו על ידי שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה? ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות. </blockquote>לפי זה ההבחנה היא בין מצוות שמטרתן הפעולה עצמה, למצוות בהן המטרה היא התוצאה של הפעולה. אין צורך להגדיר איזו מצווה היא בגוף. כל מצווה שאין לה תוצאה, מטרתה היא הפעולה ולא ניתן לבצעה על ידי שליח.{{הערה|השוה: קובץ שיעורים, כתובות, רנג; אגרות משה, אבן העזר, א, קנו.}}

מצוות חליצה מעוררת עניין מיוחד. לכאורה החליצה היא פעולה משפטית כמו גירושין ולפי זה אמורה הייתה להיעשות על ידי שליח. אולם בגמרא נאמר שחליצה אינה ניתנת לביצוע באמצעות שליח.{{הערה|כתובות עד, א.}} לפי האמור לעיל, ניתן להסיק מכאן שחליצה אינה פעולה משפטית רגילה. בחליצה יש להלכה מגמה שבפעולת החליצה כשלעצמה, ולא רק בשביל התוצאה של שחרור האשה.{{הערה|האור זרוע עצמו הציע שני הסברים לעניין החליצה: א. דבעינן חליצה דומיא דייבום. ב. דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו. לפי שני ההסברים יש בחליצה דרישה ייחודית. }}

הגמרא שם יוצרת זיקה בין שליחות לתנאי. פעולות הניתנות לביצוע על ידי שליח, הן גם הניתנות להתנאה. הראשונים הסבירו זיקה זו:{{הערה|תוספות שם ד"ה 'תנאי'.}} <blockquote>וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה על ידי שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים </blockquote>וביאר זאת רבי מאיר משמחה מדווינסק:{{הערה|אור שמח יבום וחליצה ד, כד.}} "והגדר, דדברים שנמסרין לשליח עיקרן הכוונה והרצון. ועל זה שפיר מהני תנאי, אבל בחליצה שאינו נמסר לשליח, א"כ הוא עיקרו המעשה בגוף, לכן לא נמסר על ידי שליח, ולכן לא מהני תנאי"'''.''' גם מכאן עולה שחליצה אינה פעולה משפטית רגילה.{{הערה|בניגוד לגט שהוא האמצעי לממש את הרצון לגרש אשה, החליצה אינה כזו. ניתן אולי לומר שהחליצה היא מצווה שיש לה השלכה משפטית. התורה מצווה על האח לייבם, ואם אין הוא רוצה בכך מורה התורה לחלוץ. התורה אמנם התנתה את שחרור האשה בחליצה אבל לא זו היא מטרת החליצה.}}

כלל זה קובע שאין אפשרות לבצע עבירה באמצעות שליח. האחריות על מעשה בלתי חוקי תיפול תמיד על השליח. אולם נחלקו המפרשים האם יש לכלל זה השלכה על תקפותו המשפטית של המעשה. מחלוקת זו נובעת מהמחלוקת בטעם של הכלל. יש שהסבירו את הכלל הזה על בסיס הנחה - אומדנא, שהשולח לא סמך על השליח ולכן אין למינוי שלו תוקף רציני. ראהראו על כך בהרחבה בערך אין שליח לדבר עבירה.

לפי שיטת רוב הראשונים אדם הנושה בחבירו, אינו יכול לבצע תפיסת נכסים מן החייב באמצעות שליח. מגבלה זו נקראת "תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה". ראהראו על כך בהרחבה בערך [[תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים]].

== ההסבר המשפטי של דין השליחות{{הערה|בנושא זה האריך ש' אטינגר, פרקי שליחות במשפט העברי, עמ' 17 - 42. }} ==

שתים מן התאוריות המוצעות אצל חכמי המשפט הכללי, נמצאות בהרחבה בכתבי האחרונים. השופט א' ברק מכנה אותן תאוריית הזיהוי ותאוריית הייצוג. ויגודה מכנה אותן תאוריית ייחוס הפעולה ותאוריית ייחוס התוצאה.{{הערה|א' ברק, חוק השליחות, סעיף 166 ואילך; ויגודה, שליחות, עמ' 101 ואילך.}} שתי אפשרויות אלו הוצגו על ידי האחרונים בשלל ניסוחים וכך למשל כותב רבי יוסף ענגיל:{{הערה|(1858 - 1920) לקח טוב, סימן א, ורשה תרנ"ג}} <blockquote>נסתפקתי הא דקיימא לן שלוחו של אדם כמותו מהו הכוונה בזה. אם הכוונה שגופו של שליח נחשב כגוף המשלח, או השליח לאדם אחר נחשב... ונחשב שהשליח עשה המעשה לא המשלח, רק שהתורה גזרה שאף שאדם אחר עשה המעשה... מועלת המעשה של האחר עבורו כאלו עשאה הוא.</blockquote>לפי האופן הראשון שמציע רבי יוסף ענגיל, גוף השליח מזוהה עם השולח - תורת הזיהוי, שהיא ייחוס הפעולה. ואילו לפי האופן השני, השליח הוא אדם עצמאי שעושה פעולה משפטית עבור השולח - תורת הייצוג שהיא ייחוס התוצאה.{{הערה|החיסרון המרכזי של תאוריית הזיהוי הוא היותה מבוססת על פיקציה. אמנם לאחר שהפיקציה מתקבלת ההסבר הוא פשוט. החיסרון המרכזי של תאוריית הייצוג היא שאין היא מציעה הסבר, אלא טוענת שאדם יכול להחליט לפעול לטובת חבירו וזה עובד. }}

הההבדלההבדל המשמעותי בין שתי הגישות, הוא בהגדרת האישיות המשפטית - מי מוגדר בעל הדבר, השליח או השולח. האחרונים קשרו את ההתלבטות הזו לכמה סוגיות, אולם בסוגיה אחת נראה שכבר האמוראים חלוקים בשאלה זו:{{הערה|קידושין מג, א.}} <blockquote>איתמר, רב אמר: שליח נעשה עד, דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד... רב אמר: שליח נעשה עד, אלומי קא מאלימנא למילתיה; דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד, כיון דאמר מר: שלוחו של אדם כמותו, הוה ליה כגופיה.{{הערה|כמה ראשונים מפרשים, שדין שלוחו של אדם כמותו קובע את מעמדו של השליח כמו של השולח. אחרונים ציינו לר"ן יז, ב בדפי הרי"ף, אולם דומה שהוא רק העתיק את לשון הגמרא. אבל במאירי, בפסקי הרי"ד, ובפירוש ר' חננאל בן שמואל הדברים מפורשים. }} </blockquote>אם אכן ההבחנה בין שני ההסברים היא בשאלה מי הוא בעל הדבר, נראה שבסוגיה זו רב המאפשר לשליח להעיד, אינו רואה בשליח בעל דבר. לעומת זאת רבי שילא סבור שהשליח הוא בעל הדבר.{{הערה|לכאורה תאוריית הייצוג היא המעניקה לשליח את המעמד של בעל הדבר. הוא עושה את הפעולה בדיוק כפי שהיה עושה לעצמו, וברצונו ובאישור השולח, הוא מייחס את התוצאות לשולח. לעומת זאת תאוריית הזיהוי, רואה את השולח כבעל הדבר, והשליח אינו אלא גורם טכני המבצע את הפעולה מטעמו של השולח. אולם ניתן להסביר את הגמרא ממש הפוך. דווקא לפי תאוריית הזיהוי, הרואה את השליח כחלק מגופו של השולח, אין הוא יכול להיות עד. לעומת התאוריה השנייה שאינה מתייחסת לשליח כגופו של השולח, אלא כאדם עצמאי, ואין מניעה שיהיה עד. הסבר זה מתיישב עם הנימוק שמציעה הגמרא לרבי שילא "הוה ליה כגופיה". לפי ההסבר הקודם יש להסביר את המילה "כגופיה", כמורה על זהות פונקציונלית, כמו המילה "כמותו". האחרונים הציעו הסברים שונים לסוגיה, בהתאם לשיטתם העקרונית, ובהתאמה לכך שההלכה נפסקה כרב. לסקירה ראהראו ויגודה, עמ' 105 – 106. יש לציין שאחרוניםאחרונים אחרים (הריב"ש סימן פב; אבנ מילואים קה, אות א) לא קבלו כלל את הרעיון שבעל דבר מנוע מלהעיד. לפי דעתם ההלכה נפסקה כרב שהשליח הינוהוא בעל הדבר ובכל זאת אינו מנוע מלהעיד. }}

הנפקא מינא המפורסמת בעולם הישיבות בין שתי הגישות, היא שאלת כשרותו של גט שניתן על ידי שליח כאשר השולח אינו בר דעת. הטור פסק במקרה זה שהגט בטל.{{הערה|טור אבן העזר, קכא: "היה בריא בשעה שצוה לכותבו ד)ואחר כך אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו ה)ואם כתבו ונתנוהו בחליו אינו כלום".}} ואילו מהרמב"ם עולה שהגט אינו פסול אלא מדרבנן.{{הערה|רמב"ם, גירושין ב, טו: "אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתי ואחר כך נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה... ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול". }} על פסיקת הרמב"ם כתב בעל ה'פרי חדש'{{הערה|רבי חזקיה די סילווה 1656 - 1695.  פרי חדש, אבן העזר סימן קכא סק"ב.  }} <blockquote>אלא משמע שדעתו של הרמב"ם ז"ל הוא דכיון שהשליח נכנס במקום הבעל מה אכפת לן שיהא הבעל שיפוי או שוטה בשעת כתיבה ונתינה </blockquote>על בסיס הדברים הללו כתבו כמה מהאחרונים, שהרמב"ם הבין את השליחות כייצוג - ייחוס תוצאות. השליח פועל בכוחו, ואין הוא תלוי בשולח ובמצבו בשעת הפעולה. לפי זה הטור הבין שהשליח מייחס את הפעולה - תאוריית הזיהוי, ולכן ללא השולח נשארת פעולת השליח חסרת משמעות.{{הערה|אחרונים רבים עסקו בכך, לסקירה ראהראו ויגודה, שליחות עמ' 107 – 108. נזכיר כאן רק את קצות החושן קפח, סק"ב; אור שמח גירושין ב, טו; עונג יו"ט, קיג. ויש לציין שלאלא כל האחרונים סבורים כך.}}

=== נפקויות נוספות{{הערה|כל הנפקא מינות הבאות אינן הכרחיות כלל. למקורות ראהראו ויגודה, שליחות עמ' 107- 113. }} ===

מינוי שליחות מתבצע באמירה בלבד ואין צורך בשום דבר נוסף. דבר זה עולה בדרך אגב ממקורות שונים במשנה ובגמרא, ונאמר במפורש על ידי הרמב"ם:{{הערה|לסיכום ראהראו ויגודה, עמ' 139 – 140. ראהראו גם רקובר, השליחות וההרשאה עמ' 31; ויגודה שם, הערה 45. רמב"ם שלוחין ושותפין א, א. }} <blockquote>האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין, ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים אלא באמירה בלבד בינו לבין חבירו, ואין צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות.</blockquote>הרמב"ם כתב במקום אחר שנוהגים במקומות רבים לעשות קנין בעת מינוי שליח אך הדבר מיותר.{{הערה|הלכות מכירה ה, יג: "קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל".}}

שליח רגיל יכול להתמנות גם בכתב.{{הערה|רי"ף בבא קמא, לז, ב בדפי הרי"ף; שו"ע חושן משפט, קכא, א; שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, קמו; שו"ת פרי החיים, חו"מ סימן יח.}} לדעת חלק מהפוסקים, שליח לכתיבת גט או למסירת גט אינו יכול  להתמנות בכתב.{{הערה|להרחבה עיין שו"ע, אבן העזר, קכ, ה; רמ"א, קמא, לה ונושאי הכלים. ''' ''' }}

ההלכה דורשת מן השולח ומן השליח כשרות משפטית מלאה, הכוללת גם את יהדותם של השליח והשולח.{{הערה|כפי שיפורט בהמשך נחלקו הראשונים אם קטן יכול להיות שליח בדברים שהוא יכליכול היה לעשות לעצמו. אולם רוב הראשונים אינם מאפשרים זאת.}} השולח נדרש גם להיות מסוגל לעשות את השליחות בעצמו. בעניין זה נחלקו המפרשים מה רמת המסוגלות הנדרשת. לפי חלק נכבד של הפוסקים השליח צריך להיות מסוגל לבצע את השליחות כבר בשעת המינוי.

המשנה קובעת "הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי".{{הערה|גיטין ב, ה.}} ובעקבות כך פסק הרמב"ם: "מי שאינו בן דעת והן חרש שוטה וקטן אינן נעשין שלוחים".{{הערה|הלכות שלוחין ושותפין ב, ב. כך גם בשולחן ערוך, חו"מ, קפח, ב: "עושה אדם שליח, איש או אשה, ואפילו אשת איש, ואפילו עבד ושפחה, הואיל והם בני דעת וישנם במקצת מצווה, נעשים שלוחים למשא ומתן. אבל מי שאינם בני דעת, והם: חרש, שוטה וקטן, אינם נעשים שלוחים ולא עושים שליח".}} ראוי לציין שישיש מפרשים הסבורים, שאין מניעה מוחלטת למנות קטן לשליחות. לדעתם בפעולות שיש לקטן כשרות משפטית לבצען, יכול הוא גם להיות שליח לבצען לאחרים.{{הערה|גישה זו עולה מהתוספות גיטין סד, ב ד"ה 'שאני', ויש המדייקים כך גם מן הרמב"ם, גירושין ו, ט. ראהראו למשל קצות החושן, קפח, ג. להרחבה ראהראו ויגודה, שליחות, עמ' 181-22–181, הע' 19-2219–22. דעה מיוחדת יש לרא"ש קידושין א, טו, שקטן יכול להיות שליח לעצמו, ולכן אב יכול לשלוח את בתו הקטנה לקבל קידושיה: "הלכך נראה לי דהא דאין שליחות לקטן היינו כשעשה שליחות לזכות לאחר. דמיעוטא דקטן משליחות היינו משום דאיש כתיב בכל דוכתא דאתרבאי שליח, בגט ובתרומה ובפסח לקמן בריש פ' האיש מקדש (דף מא א). והיינו דווקא לזכות לאחר. בשליחותו. אבל בקידושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה, מהני שליחותה לעצמה כאילו קבל אביה קידושין בשבילה. דקטן אית ליה זכייה כשדעת אחרת מקנה לו, ובשליחות אביה היא זוכה לעצמה". דברי הרא"ש הללו מבוססים על הגמרא קידושין יט, א "אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושייך". שאר הראשונים שם מסבירים את הסוגיה באופן אחר בלי דין שליחות.  }}

הגמרא אינה מציגה מקור לפסול של חרש שוטה וקטן מלהיות שליח. למשנה הנ"ל בגיטין מציעה הגמרא סברה: "דלאו בני דעה נינהו".{{הערה|גיטין כג, א. }} אולם רש"י שם כתב: "וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן". ראשונים אחרים מצטטים לימוד שאינו נמצא לפנינו במקורות חז"ל: "אתם גם אתם לרבות שלוחכם, מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת".{{הערה|לשון הראב"ד גירושין ו, ט. וכן בקיצור בתוספות, גיטין סד, ב ד"ה 'שאני'. ייתכן שהיה לפניהם מקור שאינו ידוע לנו, אך לא מן הנמנע שהראשונים הסיקו בעצמם שכך יש ללמוד, על פי המובא בגמרא קידושין מא, ב "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית". על אפשרות שיש נפקא מינא בין שתי השיטות ראהראו ויגודה, שליחות, עמ' 241-22–241.

יש מי שכתב שקטין מנוע מדין שליחות אפילו בעניינים בהם הוא כשיר מחשש שלא יפעל לטובת השליח. ראהראו חידושי הרשב"א, קידושין יט, א ד"ה 'אמר רבא'.}}

קטן מנוע מלמנות שליח והדבר מפורש במשנה: "אין קטן עושה שליח".{{הערה|גיטין ו, ג; בבלי סה, א.}} הדבר מובא להלכה ברמב"ם:

"עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן, אבל מי שאינן בני דעת והן חרש שוטה וקטן אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח אחד הקטן ואחד הקטנה.."{{הערה|הלכות שלוחין ושותפין ב, ב. }}

הגמרא דנה בשאלה אם עבד יכול למנות שליח לקבל בשבילו גט שחרור.{{הערה|קידושין כג, ב.}} בסוגיה זו הגמרא מניחה כדבר פשוט שדבר שלא יכול השולח לבצע בעצמו לא ניתן למנות שליח שיעשה בשבילו. "הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?". אולם ברור שלא כל מניעה נכללת תחת הכלל הזה. כבר שם אומרת הגמרא שעבד יכול למנות שליח, גם אליבא דרבי שמעון בן אלעזר, למרות דעתו שעבד אינו יכול לקבל גט בעצמו.

העיקרון היסודי הוא שהשולח שייך לנושא השליחות ובלשון המפרשים: "בתורת הדבר". אולם נחלקו הדעות לגבי מצבים בהם השולח לא מסוגל לבצע את המעשה בעצמו.

מניעה פיזית - יש מקורות מהם עולה לכאורה שמניעה פיזית אינה מונעת שליחות.{{הערה|תוספתא גיטין, ה, א. וכן בגמרא שם ע, ב. מדובר על אדם צלוב או גוסס שמצוה לתת גט לאשתו.}} אולם ממקור אחר עולה מסקנה הפוכה.{{הערה|בבא קמא קי, א. המדובר בכהן חולה המצוה לחבירו להקריב בשבילו.}} לאור זאת נחלקו פוסקים האם מניעה פיזית מונעת אפשרות של שליחות.{{הערה|ראהראו מנחת אשר, במדבר סימן ז; ויגודה שליחות, עמ' 203 ואילך. }}

ריחוק מקום - לדעת רוב מוחלט של הפוסקים אין בריחוק מקום של השולח כדי לנוע את השליחות. מקורות רבים מתארים שליח שמגיע ממקום מרוחק, ודומה שזו אחת הבעיות הראשונות אותו בא דין שליחות לפתור.

חוסר ידע - גם חוסר ידע אינו נחשב לדעת רוב מוחלט של הפוסקים כמניעה למנות שליח. לשיטות הסוברות שכתיבת הגט מצריכה שליחות, ברור שלא כל בעל יודע לכתוב בעצמו. כך גם לגבי הסוברים שיש למנות את המוהל לשליח באב.

פעולת איסור - האם מניעה הלכתית - כשהמעשה כרוך באיסור, מונעת את תקפות השליחות? לדעת ה'מחנה אפרים' התשובה שלילית.{{הערה|מחנה אפרים, שלוחין ושותפין, ט.}} אולם יש חולקים.{{הערה|ראהראו במחנה אפרים ש וכן הגהת רבי עקיבא אייגר, שולחן ערוך, אבן העזר, לה, סק"ג.}}

לדעת רוב המפרשים הגמרא אכן קובעת כלל עקרוני אולם נחלקו בהסבר הכלל. הסבר אחד משוה בין הכלל הזה לדין דבר שלא בא לעולם.{{הערה|פרישה, אבן העזר, לה סקכ"א; מחנה אפרים, גירושין ג, טו; בני אהובה, אישות, ט, ו. }} לפי הסבר זה אין מדובר כאן בבעיה של כשרות השולח! אולם לפי הרבה מפרשים הסבר הכלל נשאר בתחום ההגדרה של יכולת מינוי שליח. בעלי גישה זו הציעו הסברים שונים להבחנה בין דין זה המונע מינוי שליח לקדש אשה נשואה, לבין דין העבד שהגמרא אפשרה לו למנות שליח קבלה למרותאף על פי שהוא אינו יכול לקבל את הגט בעצמו.{{הערה|להרחבה ראהראו ויגודה, שליחות עמ' 217 ואילך. יש לציין שלהסבריםלהסברים הללו יש השלכה מעשית מאוד חשובה: האם ניתן למנות שליח לתת גט כאשרר האשה אינה שפויה. שאלה שנתפרסמה תחת הכותרת גט קושטא. ראהראו משנה למלך, גירושין, ו, ג ד"ה 'ודע דמעשה היה בקושטא'.}}

הרב [[יחזקאל לנדא]] (הנודע ביהודה) התייחס לטענה שבמקרה שאדם מחויב למלא פקודה ואם לא יהרגו אותו אין חל עליו דין של "שליח לדבר עבירה" שכן הוא כמו חצר שאין לו בחירה, וכותב: "דאדם שהוא בעל [[בחירה חופשית|בחירה]] אף שהוא מוכרח שלא יתחייב מיתה, מכל מקום מקרי אי בעי עביד (=אם רוצה עושה)".{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14661&st=&pgnum=311 שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא], אבן העזר, סימן פ, אות ט"ו}}.

בימינו הושמעו דעות חלוקות בשאלה האם הכלל של אין שליח לדבר עבירה חל על חייל ב[[צבא]]. הרב [[יובל שרלו]] כתב: "אין קשר לשאלת השליחות לדבר עבירה. חייל אינו שליח של המדינה. הוא הכלי שהמדינה מפעילה בו את פעולותיה".{{הערה|יובל שרלו, שו"ת ההתנתקות, תל אביב, 2010, עמ' 102}}. לעומת זאת, [[דוד הנשקה]]{{הערה|דוד הנשקה, על ההתנתקות מן האנושיות, בתוך אקדמות כ"ו, ניסן תשע"א, עמוד 176}} טוען שגם על חייל חל הכלל שאין שליח לדבר עבירה. בהקשר זה נטען שאחריות מפקד הנותן פקודה לעבור עבירה היא חמורה מזאת של משלח רגיל מכיוון שלא תמיד החייל מודע למרכיב העבירה בפקודה שניתנה לו וחזקה על חיילים שממלאים את הפקודות של מפקדיהם.{{הערה|1=אהרן קירשנבאום, [http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/06A4FCCA-4E6C-462C-AF2A-DB1CF120D2D1/4000/106.rtf "אין שליח לדבר עברה"?], פרשת השבוע, משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי, פרשת בא, תשס"ג, גיליון מס' 106}}.

*שמשון אטינגר, '''פרקי שליחות במשפט העברי''' (בהשוואה לחוק השליחות),ירושלים תשנ"ט.