צ'יאפס – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1–\2 |
←המאה ה-20: חיפשתי מקור לכל הפסקה הזו כדי להתייחס לכך בפרק הכלכלה של העשור השני של המאה ה-20. מצאתי ערך של בריטניקה על הנושא (מצורף בעשור השני) אך הוא די סותר את מה שכתוב בפסקה כאן. |
||
שורה 50:
===המאה ה-20===
[[המהפכה המקסיקנית]] ב-[[1910]] שיפרה מעט את מצבם של האינדיאנים בצ'יאפס. בוטלו חובותיהם מימים עברו לחוות ובוטלו שיטות הגיוס הכפויות של פועלים לעבודה בהן. עם זאת, אדמות לא חולקו לאינדיאנים למרות הבטחות ה[[רפורמה אגררית|רפורמה האגררית]], בוודאי לא במרכז המדינה ובמזרחה, אם כי במידה מסוימת כן במערבה. הדבר נבע מעצמתו של צבא שהקימו החוואים שהצליח לעצור את צבא המהפכה באזורים מסוימים. בהמשך, אנשי [[ונוסטיאנו קרנסה]] (Carranza), הנשיא המהפכני הראשון (1917 - 1920), העדיפו לקחת חוות לעצמם במקום להפקיען מן החוואים ולחלקן בין האיכרים-האינדיאנים חסרי הקרקע. ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות העשרים]] נחתם הסכם בין המדינה לחוואים לפיו המדינה תתחייב להכיר במבנה האגררי הקיים, במיוחד באזורי האדמות הטובות, תמורת הכרת החוואים בשלטון המהפכני. האינדיאנים נותרו שוב ללא פתרון{{מקור}}. אם במערב המדינה הם הצליחו להשיג הקלה מסוימת במצבם בזכות חלקות לגידול קפה שקיבלו מן החוואים ב[[חכירה]] על פי דרישת הממשלה, הרי בדרום המדינה ובמזרחה הדבר מעולם לא קרה.
היה זה עמוק בתוך [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]] כשבמקום החלה מתארגנת תנועת איכרים מקומית, אבל גם אצל הנשיא העממי מאוד [[לאסרו קארדנס]] ([[1934]]–[[1940]] ,Lázaro Cárdenas) שחיפש לכונן [[כלכלה]] מחליפת [[יבוא]], שבעטיה תחולקנה גם אדמות, לא קרה הרבה. החוואים הצליחו להערים על המדינה ולהתחמק מפיצול אגררי של אדמותיהם (ראו ה[[רומן]] "משיח של חושך" מאת הסופרת [[רוסריו קסטיאנוס]] (Castellanos), בת צ'יאפס בעצמה). בשולי העניין הצליחה המדינה להשיג עבור מספר קהילות אינדיאניות אי-אלו שטחי אדמות עזובות. עם זאת, עצם ההבטחות לאדמה, מבלי שחלוקתן בוצעה בהיקפים המתחייבים באזור, היה בה די כדי לשמור את האינדיאנים של צ'יאפס לאורך כל השנים נאמנים למדינה, ולמנוע מהם להתארגן באורח עצמאי ובלתי תלוי כדי לתבוע אדמות. עובדתית, כאשר התפכחו האינדיאנים מתקווה זו והחלו מתארגנים ביוזמתם הם, החל גם להיווצר מצב מרי. בינתיים, עם עליית ערך הסחורות החקלאיות ליצוא החל מ[[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]], נוספו סיבות נוספות מדוע לא לחלק את קרקעות האזור - חלוקתן בין האיכרים העניים תגרום לדלדולן ולחיסול הגידולים ליצוא. העדר חלוקה לווה בהפחתת שכר העבודה השכירה בחקלאות (סוף שנות הארבעים ואילך), ובירידת רווחי האינדיאנים בעלי קרקעות, שהתקשו להשיג מחירים טובים ליבוליהם. אנשים אלה נאלצו על כן לחפש עבודה נוספת כשכירים. העדר קרקעות מכאן וירידת שכר העבודה גרמו להגירה פנימית בתוך צ'יאפס בחיפוש אחר אדמות "פנויות", והגברה ניכרת בתופעת פלישות של מתנחלים בלתי חוקיים (squatters, או "צנחנים" בעגה המקומית). גל [[הגירה]] ופלישה זה כוון מטבעו לאזורים הפנויים יחסית של דרום המדינה ומזרחה.
| |||