דונאטיזם – הבדלי גרסאות

כשפסקו הרדיפות רצו המקריבים ומחזיקי התעודות לחזור לחיק הכנסייה. הבישופים אישרו לבני העם לחזור לקהילה ובתנאי שיביעו חרטה מתאימה על ידי חגירת שק, פיזור אפר על ראשם והודעת חרטה בפני הקהילה. אולם לא אישרו הסדר דומה לכמרים שלא עמדו בניסיון. היו בין הנוצרים כאלו שהסדר החרטה לא מצא חן בעיניהם והם מחו על כך. אחרי רדיפת הנוצרים על ידי הקיסר דיוקלטינוס היו גם כמרים שהורשו לחזור לחיק הכנסייה והמחאה מצד אלו שנשארו נאמנים וסבלו התגברה ונוצרו מתחים בתוך הכנסייה בין נוצרים שנותרו נאמנים לדתם לבין אלה שהתכחשו לנצרות ושיתפו פעולה עם שלטונות רומי.

 

 

בעקבות המשבר כינס הקיסר [[קונסטנטינוס]] ועידה כנסייתית ליישוב הסכסוך. הוועידה קבעה את חפותו של קקיליאנוס והורתה כי הוא ראוי לכהן כהגמון קרתגו. הדונטיסטים סירבו להשלים עם ההחלטה, והקרע הלך והחריף. ב-314 גונו הדונאטיסטים באופן רשמי על ידי ועידת ארל, וב-317 שלח קונסטנטינוס גדודים לקרתגו כדי להילחם בדונאטיסטים. ואולם, הרדיפות רק חיזקו את ההתנגדות לרשויות הכנסייה בקרב הדונאטיסטים, שראו ברדיפות המשך ישיר של הרדיפות האנטי-נוצריות בימי הקיסרות הפגאנית. בשנת 321 נאלץ קונסטנטינוס להוציא צו סובלנות כלפי הדונטיסטים. הרדיפות חודשו רק בשנת 346, תחת שלטונו של הקיסר קונסטנס.