חוק החוזים (חלק כללי) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ Cat-a-lot: העברה מקטגוריה:הכנסת השביעית ל קטגוריה:הכנסת השביעית: חקיקה using Cat-a-lot |
מ הוספת קישור להאדם הסביר |
||
שורה 12:
==פגמים בכריתת חוזה==
החוק מגדיר מספר גורמים בשלב הטרום חוזי, אשר קיומם מוביל לביטול החוזה בדיעבד{{הערה|לא ניתן לדרוש אכיפה או פיצויים, מחמת "פגמים בכריתת חוזה"}}: טעות, הטעיה, כפיה, עושק. עבור כל אחד מפגמים אלו, נדרשים מספר תנאים מצטברים.
*'''[[טעות (חוזה)|טעות]]'''. החוק מגדיר כ"טעות", פער בין תפיסת המציאות למציאות. כדי לבטל חוזה בעילת טעות, נדרשים לפחות ארבעה תנאים מצטברים: 1. קיום חוזה, 2. קיום טעות אצל המבקש לבטל את החוזה, 3. קשר סיבתי (קש"ס) סובייקטיבי בין הטעות לכניסה לחוזה (כלומר, הטועה לא היה נכנס למצב החוזי, אלמלא הטעות האמורה), 4. קשר סיבתי (קש"ס) אובייקטיבי (כלומר, אצל "[[האדם הסביר]]" ידיעת הטעות הייתה סיבה להימנע מכניסה למצב החוזי). במקרה שהצד השני היה מודע לטעות, די בתנאים הנזכרים כדי לבטל את החוזה. במקרה שהצד השני לא היה מודע לטעות, רק בית המשפט יכול להורות על ביטול החוזה, וזאת בכפוף ל"שיקולי צדק" בהם יבחן בית המשפט האם יגרם נזק גדול יותר לאחד הצדדים, במקרה של ביטול החוזה או במקרה של אי ביטולו.
*'''הטעיה'''. החוק מגדיר כ"הטעיה", מצב בו אחד הצדדים בחוזה, גרם "טעות" לצד השני, בין באופן אקטיבי (על ידי שקר וכיוצ"ב) ובין באופן פסיבי במקרה שהיה עליו ליידע את הצד השני (לפני החוק או הנוהג או הנסיבות). ב"פס"ד ספקטור" נחלקו הדעות, האם "אי גילוי" במצב שבו ניתן לברר את המציאות בקלות, נחשב הטעיה. העניין לא הוכרע בצורה חד משמעית. בפועל קיימת "גישת המצמצמים" הגורסת ש"פגם הטעיה" קם רק במצב בו לא ניתן לוודא את העניין בקלות, ו"גישת המרחיבים" גורסת כי "פגם ההטעיה" קם בכל מקרה שלא קוימה "חובת הגילוי" כאמור.
*'''כפיה''' כפיה: החוק מגדיר כ"כפיה", הפעלת כוח או איומים. כלומר לחץ חיצוני בלתי מוצדק.
| |||