פתיחת התפריט הראשי

שינויים

עוד קצת
ב-[[13 באפריל]] [[1865]], מת אחיו הגדול ניקולאי מדלקת [[שחפת|שחפתית]] של [[חוט השדרה]], ואלכסנדר הפך ליורש העצר. אביו, אלכסנדר השני, החל בחינוכו כיורש העצר, אך מאמציו עלו בתוהו, כיוון שבנו השני לא היה תלמיד מבריק כאחיו. על ערש דווי, הביע ניקולאי רצון שיורשו [[ייבום|ייבם]] את הנסיכה דאגמאר, וב-[[9 בנובמבר]] [[1866]], אחרי שהנסיכה הוטבלה לנצרות האורתודוקסית, וקיבלה את השם "מריה פיודורובנה", הם נישאו נישואין מאושרים שהחזיקו עד למותו של אלכסנדר.
 
בין מוריו של אלכסנדר היו ההיסטוריון הרוסי המפורסם [[סרגיי סולוביוב]], והפרופסור למשפט, שעמד בראש הנהלת [[הכנסייה האורתודוקסית הרוסית|הכנסייה האורתודוקסית]], [[קונסטנטין פובדונוסצב]]. לזה האחרון (שהיה גם מורו של בנו, [[ניקולאי השני, קיסר רוסיה|ניקולאי השני]]) הייתה השפעה על אלכסנדר: אף שחינוכו עורר בו חיבה מועטה ללימודים מופשטים או להתעמקות אינטלקטואלית, הוא השפיע על שלטונו בהחדרת האמונה שהקנאה למחשבה הרוסית האורתודוקסית היא חלק בלתי נפרד מהפטריוטיות הרוסית, וכי כל צאר בר-דעת חייב לשמור עליה באדיקות{{הערה|מורו זה היה לא הסכים עם דרכו של אלכסנדר השני, והיה מזועזע מהליברליות שייצג. הוא כתב לתלמידו, יורש העצר, על היותו "מתמלא בחילה" כשהוא שומע אנשים מדברים על ליברליזציה, "אני מרגיש שאני נמצא במחיצת אנשים לקויים בשכלם, או קופים מעוותים. בכל מקום אני שומע את המילה העבשה ההיא, השקרית, המקוללת, 'חוקה'". הוא הזהיר את הנסיך שחוקה שקולה כנגד "רעל שיתפשט על פני כל הגוף". פובדונוסצב יעץ לתלמידו, אלכסנדר השלישי, לקרוע לגזרים את הרפורמה של אביו. ראו [{{גלובס||הדמוקרטיה הליברלית במשבר עמוק|1001253974|22 בספטמבר 2018}} פה]}}. בין השנים 1865 ו-1881, בהן היה אלכסנדר יורש העצר, הוא לא התבלט בענייני ציבור, אך נתן להבין שישנם הבדלים בין השקפותיו שלו לבין עקרונות הממשל באותה תקופה.
 
אלכסנדר התנגד נחרצות למה שנחשב בעיניו השפעה זרה שלא במקומה באופן כללי, והשפעה [[גרמניה|גרמנית]] בפרט. הוא רצה לראות אימוץ כללי של עקרונות לאומיים אמיתיים בכל הפעילות הציבורית, למימוש חזונו, חזון רוסיה ההומוגנית בכל - ב[[שפה]], מינהל ו[[דת]]. עמדה זו הייתה שונה מזו של אביו, שעל אף היותו פטריוט רוסי, גילה אהדה רבה למנהגים גרמניים, השתמש לעיתים קרובות בגרמנית בקשריו הפרטיים, וביסס את מדיניות החוץ שלו על ברית עם [[פרוסיה]]. ה[[אנטגוניזם]] שנבע מחילוקי דעות אלה, קיבל פומבי לראשונה במהלך [[מלחמת צרפת-פרוסיה]], כאשר הצאר תמך בקבינט ב[[ברלין]], בעוד שיורשו לא הסתיר את חיבתו ל[[צרפת|צרפתים]].
 
=== מדיניות חוץ ===
בענייני חוץ הוא היה איש שלום ובימיו לא השתתפה רוסיה באף מלחמה, ולכן זכה לכינויו "'''עושה השלום'''". אך הוא כלל לא תמך בדוקטרינה של שלום בכל מחיר, ופעל לפי העיקרון שהדרך הטובה ביותר למנוע מלחמה היא להיות מוכן לקראתה בכל עת. על אף סלידתו מיחסיו של הקנצלר ביסמרק עם רוסיה, הוא נמנע מסכסוך פומבי עם גרמניה ואף החיה לתקופה את [[ברית שלושת הקיסרים]]. רק בשנות שלטונו האחרונות, כאשר [[מיכאיל קטוקוב]] קנה השפעה עליו, אימץ אלכסנדר גישה עוינת יותר כלפי הממשלה בברלין, ואף דאג להחזיק כוח צבאי גדול בקרבת החזית הגרמנית, תוך חיזוק קשרי הידידות עם צרפת. גישתו כלפי בולגריה הייתה דומה - הניסיונות של [[אלכסנדר באטנברג, נסיך בולגריה]] ואחר כך [[סטמבולוף]] להרוס את ההשפעה הרוסית, אומנם הרתיחו אותו, אך הוא התנגד באופן עקבי לשימוש בכוח למניעתם.
 
ביחסיו עם מרכז [[אסיה]], הוא המשיך במדיניות הרגילה של הגדלת ההשפעה הרוסית מבלי להיגרר לעימות עם [[הממלכה המאוחדת]], ולא נתן למחרחרי המלחמה הלאומניים לצאת מידי שליטה.