הרפובליקה הצרפתית הראשונה – הבדלי גרסאות

מ
הוספת קישור למשטר צבאי
אין תקציר עריכה
מ (הוספת קישור למשטר צבאי)
ב-25 בפברואר הצהיר הקונבנט על חופש דת מלא והניח למאמינים לנפשם. הנחלות המערביות עדיין שרצו מורדים, שהרפובליקה המותשת הייתה נואשת להשיג שלום עמם. הנושאים-ונותנים מטעמה הציעו להם תנאים מפליגים ולמעשה אוטונומיה גמורה, כולל פטור מגיוס. מנהיגי המורדים, שהבטיחו בסתר לבריטים להמשיך במאבק, קיבלו ברצון את התנאים במהלך האביב. חוקים נגד מהגרים הוגמשו אף הם, וגולים החלו לחזור.{{הערה|שם=ד7|דויל, עמ' 313-315.}}
 
במהלך החורף שמרה הוועידה על פופולריות באמצעות סבסוד מזון. בתחילת מרץ לא יכלה עוד להתמיד בכך, והרעב בפריז החמיר. הסנקילוטים ניעורו בקריאה להחלת חוקת 1793 המושעית. בקונבנט עצמו היו משוכנעים כי החוקה ריכוזית ודמוקרטית מדי, אם כי לא הייתה להם חלופה בינתיים. ב-1 באפריל 1795 (12 בז'רמינאל שנת III) צעד המון סנקילוטי אל הוועידה. אך לא היו להם דרישות ברורות והקומונה והמועדונים שליבו את התקוממויות השנים הקודמות לא היו אותם מוסדות חזקים. אפילו צירי "הפסגה" ביקשו מהם לצאת, והאספסוף התפזר כלעומת שבא. הוועידה הגיבה בנוקשות. וארן ושלושת האחרים שהודחו גורשו ל[[אי השדים]]. שישה-עשר צירים מונטניארדים הושמו במעצר, ובעיר המותססת הוכרז למעשה [[משטר צבאי]]. חוברה רשימה של 1,600 פעילי שטח למעצר מהיר בשעת הצורך.{{הערה|דויל, עמ' 297–300, 311.}}
 
הידיעות על דיכוי ה-12 בז'רמינאל הגיעו במהרה לפרובינציה ועודדו את נרדפי 93'-94' לבקש נקמה, במה שנזכר לדורות כ"'''[[טרור לבן|טרור הלבן]]'''" (לבן היה צבע המלוכה, אם כי רק חלק מהפעילים היו מלוכנים). מי שהתחיל בפיזור השמאל היו הרשויות עצמן, שפעלו לפי דוגמת הבירה. יותר מ-80,000 איש, מרביתם פעילי הטרור הקודם, נאסרו. 100 מפגינים יעקובינים הוצאו להורג בטולון. אז תבע גם הציבור דם, ומעשי רצח ולינץ' החלו להיערך בהמוניהם על ידי כנופיות. בסך הכל, כ-2,000 איש נרצחו באביב. רק שנה לאחר שהיו דיקטטורים, המונטניארדים עברו להיות הצד הנרדף.{{הערה|דויל, עמ' 292–293, 309-310.}}