בית הנסן – הבדלי גרסאות

 

מנהלו הראשון של בית החולים היה ד"ר איינסלר, שהיה נשוי לבתו של קונרד שיק. משנת [[1919]] עד [[1948]] ניהל את בית החולים הרופא הערבי-[[ערבים נוצרים|נוצרי]] [[תאופיק כנעאן]]{{הערה|1=משה חננאל, '''הירושלמים''', ירושלים 2007, עמוד 232}}. אף שבית החולים תופעל על ידי מסדר גרמני, המבנה לא הוחרם על ידי שלטונות [[המנדט הבריטי]] בתקופת [[מלחמת העולם השנייה]] (כפי שהוחרמו מבני מנזרים אחרים בשכונה), ובית החולים המשיך לפעול כאשר הוא מנוהל בסיוע ארגון [[ההסתדרות הציונית הדסה|הדסה]]. למתרפאים היהודים לא היה מזון [[כשר]] או אפשרות להתפלל ב[[מניין]], הדבר נודע לרב [[אריה לוין]], שארגן משלוחי מנות מזון כשר ומניין תפילה מסודר. עם קום המדינה עזבו ד"ר כנעאן וחלק מהמתרפאים הערבים את בית החולים ועברו ל[[סילוואן]] שב[[מזרח ירושלים]] (מאוחר יותר הקים כנעאן בית חולים למצורעים מצפון לרמאללה{{הערה|1=משה חננאל, '''הירושלמים''', ירושלים 2007, עמוד 185}}).

 

בשנת [[1952]] הפך בית החולים ל[[בית חולים ממשלתי]], ונקרא על שם [[גרהארד ארמור הנסן]] (שגילה בשנת [[1879]] את ה[[חיידק]] הגורם למחלת הנסן). את בית החולים הממשלתי ניהלו בין היתר [[אריה דוסטרובסקי]] ולאחר מכן חתנו, פליקס זגהר. בעקבות ניסויים שנערכו בבית החולים בשנת 1964, גילה ד"ר [[:en:Jacob_Sheskin|יעקב שסקין]], רופא בבית-החולים, את השפעתה החיובית של תרופת ה[[תלידומיד]] על החולים במחלת הנסן. לגילוי זה הייתה חשיבות בקנה מידה עולמי והשימוש בתלידומיד למחלת הנסן נמשך עד היום ב[[מדינות עולם שלישי]].