|
|
|
==ביוגרפיה==
איל בן ראובן נולד ב[[קיבוץ]] [[נצר סרני]], בן יחיד ליוצאי ה[[פלמ"ח]]. עם [[גיוס לצה"ל|גיוסו לצה"ל]] בשנת [[1972]] שובץ ב[[חיל השריון]]{{הערה|שם=רפפורט|עמיר רפפורט, '''"להגיע למסיבה של הילד בגן. בפקודה"''', עיתון [[מעריב]], 7 באפריל 2006}}. בשריון עבר הכשרה כ[[לוחם]] וקורס [[טנק#צוות הטנק|מפקדי טנקים]]. בעיצומו של הקורס פרצה [[מלחמת יום הכיפורים]], ובן ראובן לחם ב[[גדוד]] 198 של [[חטיבה 460]] בקרבות ב[[חצי האי סיני]]. בסמוך ל[[מוצב|מעוז]] "מפרקת" נתקע טנק ה[[צנטוריון]] אותו נהג, אך הצוות נותר בו והמשיך להילחם בכוחות ה[[מצרים]] החוצים את התעלה. הטנק נפגע פגיעה ישירה, מפקד הטנק והתותחן נהרגו ואילו בן ראובן והטען-קשר הפצוע הצליחו לחלץ עצמם מהטנק הבוער. בסיום המלחמה עוטרו ההרוגים ב[[עיטור המופת]]. בן ראובן המשיך בלחימה במסגרת גדוד 71 [[חטיבה 7]], בפריצה ובלחימה בזירה הצפונית שברמת הגולן, עד לסיומה של המלחמה.
ב-1975 סיים קורס קציני שריון ושובץ ל[[חטיבה 188]] בה מילא את כל תפקידי הפיקוד עד למינויו למפקד החטיבה. ב[[מלחמת לבנון הראשונה]] פיקד על גדוד 71 של החטיבה, לחם עמו תחילה בגזרה המרכזית, ונתקל בכוחות [[צבא סוריה|הצבא הסורי]], לאחר מכן המשיך הגדוד לגזרת החוף, השתתף בכיבוש [[צידון]] ובקרב על הכפר סיל. לאחר סיום פרק הלחימה הראשון, המשיך הגדוד בלחימה בגזרה המזרחית הן במרחב ביירות, והן בגזרת הבקע המזרחית שם לקח חלק ביום קרב "טרף", וחזר להמשך הלחימה לכיבוש שדה התעופה בביירות.
|
