פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 4,475 בתים ,  לפני 11 חודשים
הרחבה
במהלך השנים הבאות, לאחר מרידות מקומיות באימפריה, שב ארדשיר והרחיב את האימפריה החדשה שלו למזרח ולצפון מערב, וכבש את [[סיסטאן]], [[גורגן]], [[חוראסאן]], [[מרב העתיקה]], [[בלך]] ו[[חווארזם]]. הוא גם הוסיף את [[בחריין]] ו[[מוסול]] לשטח האימפריה. במערב, פלישות להארטרה, [[ארמניה]] ו[[אדיאבן]] הצליחו פחות. בשנת 230 הוא פלש לתוך שטחה של האימפריה הרומית, ומתקפת-נגד רומית שנתיים לאחר מכן הסתיימה ללא מנצח מובהק.
 
בנו של ארדשיר, [[שאפור הראשון]] ([[241]]-[[272270]]), המשיך להרחיב את האימפריה, וכבש את [[באקטריה]] ואת החלק המערבי של [[אימפריית קושאן]], וכן פלש מספר פעמים לשטח הרומאי. ניסיונו של הקיסר הרומאי [[גורדיאנוס השלישי]] (238-244) לכבוש בחזרה את השטח שבמורד [[חידקל|נהר החידקל]] נכשל, דבר שאיפשר לשאפור להגיע להסכם שלום עם הקיסר החדש [[פיליפוס הערבי]] (244-249), על פיו קיבל תשלום מיידי של 500,000 [[דינר]] ותשלומים שנתיים נוספים. אך שאפור המשיך את הלחימה נגד הרומאים וכבש את [[סוריה]] ואת [[אנטיוכיה]] ([[253]] או [[256]]). מתקפות-נגד רומאיות תחת הקיסר [[ולריאנוס]] (253-[[260]]) הסתיימו בכישלון מוחלט כאשר הצבא הרומי נוצח ב[[אדסה (יוון)|אדסה]] וולריאנוס נלכד בידי שאפור, ונותר בידיו כאסיר עד סוף חייו. שאפור חגג את ניצחונו ואת תפיסת הקיסר הרומי בחריטת [[תבליט]]י סלע ב[[נקש-י רוסתם]] ובבישאפור, וכן כתובת מונומנטלית בקרבת [[פרספוליס (עיר)|פרספוליס]]. לאחר ניצחונו הוא פלש ל[[אנטוליה]] (260), אך נסוג משם לאחר שהרומאים ניצחוהו וכל ה[[הרמון]] שלו נשבה.
 
לשאפור הראשון היו תוכניות פיתוח שאפתניות. הוא ייסד [[עיר|ערים]] רבות, וחלקן יושבו בידי [[מהגר]]ים מהטריטוריות הרומאיות. אלה כללו [[נצרות|נוצרים]] שהיו חופשיים לנהוג על פי דתם תחת השלטון הסאסאני. שתי ערים, [[בישאפור]] ו[[נישאפור]], קרויות על שמו. שאפור הראשון אהד בייחוד את ה[[מניכאיזם]]. הוא הגן על מאני (שהקדיש לו את אחד מספריו) ושלח [[מיסיון|מיסיונרים]] מאנכיאניים רבים אל מחוץ לאימפריה. שאפור הראשון גם היה חברו של ה[[אמורא]] [[שמואל (אמורא)|שמואל]]. חברות זו סייעה לקהילה היהודית באימפריה והגנה עליהם מפני חוקים מדכאים שהונהגו כנגדם.
 
חלק מהמלכים שירשו את שאפור לא המשיכו במדיניות הסובלנות הדתית שלו. [[בהראם הראשון]] ([[273]]-[[276]]), שעלה לשלטון לאחר תקופת מלכותו של [[הורמיזד הראשון]] ([[270]]-[[273]]), רדף אחר [[מאני]] וחסידיו, בעקבות לחצים מצד כהני הדת ה[[זורואסטריאניזם|זורואסטרית]]. בהראם הראשון כלא את מאני והורה להוציאו להורג; על פי אגדה אחת מאני מת בזמן שהיה בכלא, ואילו לפי אגדה אחרת הוא הולקה וראשו נערף.
 
[[בהראם השני]] (276-293) המשיך את מדיניותו הדתית של אביו. בתקופת שלטונו, הרומאים, בהנהגת הקיסר [[קארוס]] ([[282]]-[[283]]), בזזו את הבירה הסאסאנית קטסיפון. כמו כן, רוב ארמניה, לאחר חמישים שנה של שלטון פרסי, ניתנה ל[[דיוקלטיאנוס]] ([[284]]-[[305]]).
שאפור צעד מזרחה לטראנסאוקסאניה כדי להלחם בנוודים המזרחיים. הוא ניצחם, סיפח שטחים חדשים כמחוז נוסף לאימפריה, והשלים את כיבוש האזור שהוא כיום [[אפגניסטן]]. בעקבות הכיבושים הללו, התפשטה התרבות הסאסאנית עצמה, ואמנות סאסאנית חדרה לטורקיסטאן והגיעה עד ל[[סין (אזור)|סין]]. שאפור השני, יחד עם המלך הנווד גרומאטס, החל במסע שני כנגד הרומאים ב-[[359]], והצליח לכבוש את הערים סינגארה ואמידה. בתגובה, הקיסר הרומאי [[יוליאנוס הכופר]] ([[361]]-[[363]]) פלש עמוק לתוך השטח הפרסי וניצח את כוחותיו של שאפור בקטסיפון, אך לאחר שנכשל בניסיון לכבוש את הבירה, נהרג תוך כדי נסיגה אל השטח הרומאי. יורשו [[יוביאנוס]], שנלכד בגדה המזרחית של הפרת, נאלץ להסכים להעביר את כל המחוזות שהפרסים העבירו לרומאים ב-298 וכן את סיניביס וסינגארה, על מנת להבטיח מעבר בטוח לצבאו אל מחוץ לפרס.
 
שאפור השני נקט במדיניות דתית קשוחה. תחת שלטונו נחתמה ה[[אווסטה]], הכתבים הקדושים של הדת הזורואסטרית, כופרים נענשו ונוצרים נרדפו. רדיפת הנוצרים הייתה תגובה לניצור האימפריה הרומית בידי [[קונסטנטינוס הגדול]] ([[324]]-[[447]]). שאפור השני, בניגוד ל[[שאפרשאפור הראשון]], שהיה ידידותי כלפי יהודים - דיכא את היהודים בממלכתו, וגבה מהם מסים מופרזים.
 
בסוף שלטונו של שאפור, האימפריה הפרסית הייתה חזקה מתמיד, כשאויביה ממזרח נכנעו לה וארמניה נמצאה תחת שלטון פרסי.
תור הזהב השני החל עם ההמלכה השנייה של קבאד הראשון. בתמיכת ההונים, קבאד הראשון החל במלחמה כנגד הרומאים. ב-[[502]], הוא כבש את [[תאודוסיופוליס]] שב[[טורקיה]] של היום, אך לא הצליח להחזיק בה לאורך זמן. ב-[[503]] הוא כבש את אמידה שעל החדקל. ב-[[504]], פלישה לארמניה של ההונים המערביים מהקווקז הביאה להפסקת אש, להשבה של אמידה לשלטון רומאי ולהסכם שלום ב-[[506]]. ב-[[521]] קבאד איבד את השליטה על [[אגריסי|לאזיכּה]], ששליטיה החליטו לתמוך ברומאים; ניסיון של ה[[איבריה הקווקזית|איברים]] ב-[[524]] לעשות את אותו הדבר הביא למלחמה נוספת בין רומא ופרס. ב-[[527]] התקפה רומאית כנגד [[נציבין]] נהדפה והמאמצים הרומאיים לחזק את עמדותיהם בחזית נכשלו. ב-[[530]], קבאד שלח צבא תחת פירוז המיראני להתקיף את עיר הגבול הרומאית החשובה דארה. הצבא נוצח בידי הגנרל הרומאי בליסאריוס, בקרב דארה. צבא פרסי שני תחת מיחר-מיחרו נוצח בסאטאלה בידי כוחות רומאיים, אך ב-[[531]] צבא פרסי ניצח את בליסאריוס בקרב קליניציום, וב-[[532]] הוסכם על שלום "נצחי". אף על פי שלא יכול להשתחרר מעול ההונים, קבאד הצליח להשיב את הסדר לפנים הממלכה ומלחמותיו כנגד הרומאים נחשבו למוצלחות. הוא גם ייסד כמה ערים שנקראו על שמו, ודאג למיסוי ולמנהל פנימי תקינים.
 
לאחר קבאד הראשון, מלך בנו [[ח'וסרו הראשון]], הידוע גם כאנושירבאן ("בעל נשמת האלמוות" - [[531]]-[[579]]). הוא המפורסם ביותר מבין השליטים הסאסאניים. ח'וסרו הראשון מפורסם בשל רפורמות הממשל שלו. הוא ייסד מערכת מיסוי המבוססת על סקר קרקעות שבו החל אביו, וניסה בכל דרך להגדיל את הכנסותיה ורווחתה של האימפריה. ח'וסרו הראשון גם יצר צבא חדש של אבירים שקיבלו תשלום וציוד מהממשל המרכזי, במקום השיטה הפאדולית שהייתה נהוגה עד אז, וכך קשר יחד את הצבא והבירוקרטיה לממשל המרכזי במקום לשליטים המקומיים.
 
אף על פי שהקיסר [[יוסטיניאנוס הראשון]] ([[527]]-[[565]]) שילם לו שוחד של 440,000 [[מטבע זהב|מטבעות זהב]] כדי שלא יתקיף אותו, בשנת [[540]] ח'וסרו הראשון הפר את ה"שלום הנצחי" של 532 ופלש לסוריה, שם הוא בזז את אנטיוכיה ולקח סכומי כסף גדולים ממספר ערים אחרות. בשנת 541 העיר לאזיכה עברה לצד הפרסי, ובשנת 542 מתקפה ביזאנטית גדולה בארמניה נכשלה. ב-545 הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים, אבל ב-547 העיר לאזיכה שוב החליפה ידיים בעזרת הביזאנטים. לאחר מכן היו קרבות מקומיים באזור, והוסכם שוב על שלום ב-[[562]].
 
לאחר ח'וסרו הראשון עלה לשלטון בנו [[הורמיזד הרביעי]] ([[579]]-[[590]]), שבסוף מלכותו מרדו בו האצילים בעלי הייחוס והמליכו תחתיו את בנו, [[ח'וסרו השני|ח'וסרו השני פרויז]] ([[590]]-[[628]]); כדי להבטיח את בלעדיותו הורה ח'וסרו לנקר את עיני אביו ולאחר מכן להוציאו להורג, אך אז הכתיר המצביא בהראם צ'ובין את עצמו כמלך הסאסאנים [[בהראם החמישי]] ([[590]]–[[591]]), והאומה התפצלה עד לדיכוי המרד בידי ח'וסרו בקרב בלרת'ון. במהלך המרד נמלט ח'וסרו לסוריה ומיד אחר כך ל[[קונסטנטינופול]], שם ה[[קיסר]] [[מאוריסוס, קיסר האימפריה הביזנטית|מאוריסוס]] (582–602) הסכים לעזור לו בתמורה לקבלת כמה ערים הנמצאות כיום באזור טורקיה ולקבלת הבטחה לפיה לא תתערב עוד פרס בענייני איבריה וארמניה.
 
ח'וסרו חתם על הסכם שלום עם האימפריה הביזנטית, אך לאחר מותו של מאוריסוס פלש ח'וסרו לביזנטיון וכבש בזו אחר זו את סוריה, [[אסיה הקטנה]] ו[[מצרים]], ובדרכו צר על דמשק וירושלים וכבשן, כשבמהלך הכיבוש נשבה [[הצלב האמיתי|הצלב האמתי]]. הביזנטים התקשו להתנגד לכיבושיו, משום שהם היו קרועים מבפנים בעקבות מתחים פנימיים, כמו גם בשל חדירות לאימפריה דרך ה[[דנובה]].
 
לבסוף, בשנת [[622]], הצליח הקיסר הביזנטי [[הרקליוס]] (שֶיָּרַש את [[פוקאס]] ב־[[610]]) לצאת לקרב עם צבא חזק. בשנת [[624]] הוא התקדם לצפון מָדַי, שם הרס את מקדש האש הגדול ב[[תחת-א סוליימאן|גנזכּ]]. מספר שנים אחר כך, בשנת[[626]], הוא כבש את לזיסתאן. מאוחר יותר באותה שנה המצביא הפרסי שהרבראז התקדם לכלקדון וניסה לכבוש את קונסטנטינופול עם בני ברית אָבַרים. הניסיון נכשל וכוחותיו הובסו, ולפיכך נסוג עם צבאו מ[[אנטוליה]]<nowiki/>בשנת [[628]]. הרקליוס הביס את הצבא הפרסי בקרב נינווה והתקדם לכיוון [[קטסיפון]]. ח'וסרו השני ברח מהמעון החביב עליו בדסתגרד (ליד [[בגדד]]) מבלי להראות התנגדות. באותו הזמן חלק מהאצילים הפרסים שחררו את בנו הבכור, [[קבאד השני]] (שמלך בחלק מאוד קטן של [[628]]), אותו כלא ח'וסרו השני, והמליכו אותו למלך בליל ה־[[23 בפברואר]] 628. ארבעה ימים אחר כך נרצח ח'וסרו השני בארמונו. באותו הזמן חזר הרקליוס בניצחון לקונסטנטינופול. בשנת [[629]] הוחזר אליו הצלב האמתי ומצרים שוחררה.
 
קבאד השני מת מספר חדשים אחר שעלה על כס המלוכה, לכאורה כתוצאה מ[[מחלה|מחלת]] ה[[דבר (מחלה)|דבר]] (אם כי יש המשערים שמצא את מותו בהתנקשות שהייתה חלק מן האנדרלמוסיה ששררה באימפריה לאחר מות אביו), והאימפריה הסאסאנית שקעה לאנרכיה בד בבד עם מאבקי כוחות פנימיים בתוך משפחת המלוכה על כס השלטון; [[יזדגרד השלישי]] זכה לבסוף בכס, אך בטרם היה בידיו זמן לתפוס את מושכות השלטון עלו על האימפריה הסאסאנית צבאות הח'ליף האסלאמי הראשון והביסו הצבא הפרסי ב[[קרב אל-קאדסיה]], שהתרחש בין [[634]] ל-[[640]]. המוסלמים התקדמו לתוככי שרידיה של האימפריה וכבשוה, עיר הבירה [[קטסיפון]] נפלה לידיהם בתוך זמן קצר והאימפריה הסאסאנית שקעה בתהום הנשייה.
 
==ראו גם==