בית המקדש – הבדלי גרסאות

'''בֵּית הַמִּקְדָּשׁ''' היה מרכז ה[[פולחן]] הדתי הקבוע של [[עם ישראל]] עד ל[[המאה ה-1|מאה הראשונה לספירה]]. על פי ה[[תנ"ך|מקרא]] בית המקדש הראשון נבנה 480 שנה לאחר יציאת מצרים, בשנת 2929 לבריאת העולם לפי התארוך של [[חז"ל]], ובתקופה המתוארכת עם ה[[המאה ה-10 לפנה"ס|מאה ה-10 לפנה"ס]] לפי המחקר. בבית המקדש שב[[ירושלים בתקופת בית ראשון|ירושלים]] שבו והתלכדו [[ארון הברית]] והמקדש כבימי [[משכן שילה|המשכן בשילה]] טרם הוצא ממנו הארון ונלקח למלחמה בה נפל שלל בידי ה[[פלשתים]].{{הערה|שם=שמא|1={{תנ"ך|שמואל א|ד}}.}}{{הערה|ממצאים ארכאולוגיים קיימים בבירור אך ורק לגבי [[בית המקדש השני]], ואילו לגבי [[בית המקדש הראשון]] אין אחידות דעים, ראו [[#ארכאולוגיה ובית המקדש]].}} בית המקדש שכן ב[[הר המוריה]] שבירושלים ושימש כמרכז ל[[קורבן (יהדות)|הקרבת קורבנות]], [[עליה לרגל]] ו[[תפילה]]. במקדש כיהנו [[כוהן|כוהנים]] צאצאי [[אהרן]] כשלצדם סייעו ה[[שבט לוי#תפקידי הלויים בבית המקדש|לויים]], כאשר במרבית התקופה כיהנו ב[[כוהן גדול|כהונה הגדולה]] צאצאי [[צדוק]], הכהן הגדול בימי [[שלמה המלך]].{{הערה|{{אנצ דעת|1557}}.}} לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: [[סנהדרין]] הגדולה), שישב ב[[לשכת הגזית]] והורה [[הלכה]] ל[[יהודים|עם ישראל]].{{הערה|תוספתא [[מסכת חגיגה]] פרק ב הלכה ט; {{בבלי|סנהדרין|פח|ב}}.; {{משנה|פאה|ב|ו}}. התיאורים העובדתיים תואמים לחזון המקראי, ראו {{תנ"ך|דברים|יז|ח|יא}}, ו{{תנ"ך|ישעיהו|ב|ג}} {{ש}} {{דעת|ד"ר י.ל. קצנלסון|DAAT/kitveyet/hatkufa/hilel-2.htm|הלל ובית מדרשו}}, בפרק הסנהדראות בירושלים. לדעתו של קצנלסון בית הדין שישב בלשכת הגזית זוהי הסנהדרין הגדולה, ולדעתו של ביכלר אמנם בית הדין היה גם כן של 71 דיינים, אך הוא עסק בענייני דת ואמונה בלבד ולא הייתה זאת הסנהדרין הגדולה במובן המדיני של מושג זה.}}

 

 

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה [[בית המקדש השני]] על ידי עולי [[גלות בבל|בבל]] ובראשם [[זרובבל]] בראשית [[שיבת ציון]], בעקבות [[הצהרת כורש]]. המלך [[הורדוס]] (19 לפנה"ס) [[מקדש הורדוס|שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי]]. בית המקדש השני נחרב בעקבות [[המרד הגדול]] של היהודים ב[[האימפריה הרומית|רומאים]], על ידי [[טיטוס]], בנו של [[אספסיאנוס]] קיסר, בשנת 3830 לבריאת העולם, [[70]] ל[[ספירת הנוצרים|ספירה]].

על פי [[חז"ל]] דוד גם ברר עם [[שמואל הנביא]] את מיקומו המדויק של המקדש בעת שברח לניות מפני [[שאול]],{{הערה|מדרש ילקוט שמעוני פרשת שופטים רמז תתקי.}} היות שהתורה לא הגדירה בשום מקום היכן ישכון המקדש, והשאירה נתון זה עלום ונסתר בהסתפקה בהגדרה הכללית והעמומה: {{ציטוטון|הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'}}.{{הערה|ספר דברים פרק יב פסוק ה.}}

 

 

במרבית שנות קיומו של הבית הראשון התקיימו במקביל מקומות נוספים ל[[הקרבת קורבנות]]: לאחר ש[[ממלכת ישראל]] נפרדה מ[[ממלכת יהודה]] העמידה [[מקדשי ממלכת ישראל|מקדשים משלה]] ב[[תל דן|דן]] וב[[בית אל (יישוב מקראי)|בית אל]] שמיסודם נועדו להוות אלטרנטיבה לעבודת ה' שלא במסגרת בית המקדש, ובכך לבטל את מרכזיותה של ירושלים, ובעקיפין של ממלכת יהודה, ולהבטיח את המשך קיומה העצמאי של ממלכת ישראל, אך במשך השנים הפך המקום לאתר פולחני של [[עבודה זרה|אלוהי כנען]].{{הערה|1={{תנ"ך|מלכים א|יב|כו|כז}}}} נוסף על כך, במשך רוב שנותיה של תקופה זו התקיים פולחן ב[[במות]] גם בתחומי ממלכת יהודה, בעיקר לשם הקרבת קורבנות לה'. המקרא ב[[ספר מלכים]] מרבה לבקר את התופעה של העם ה"מזבחים ומקטרים בבמות".{{הערה|1={{תנ"ך|מלכים א|כב|מד}}, ועוד רבים}} כך היה עד לימי המלך [[חזקיהו]] שהורה [[טיהור הפולחן|לבער את הבמות]], וכך נעשה גם בימי המלך [[יאשיהו]] (לאחר שיקומן של הבמות בידי בנו של חזקיהו, [[מנשה (מלך יהודה)|מנשה]]), בהתאם לכתוב בתורה{{הערה|1={{תנ"ך|ויקרא|יז}}, {{תנ"ך|דברים|יב}}}} על איסור ההקרבה מחוץ לבית המקדש. מאז חזר בית המקדש להיות [[ריכוז הפולחן|המקום היחיד לעבודת הקרבנות בישראל]]. על פי המקרא, בתקופות שונות בבית ראשון הייתה [[עבודה זרה]] בתוך בית המקדש עצמו. כך, בימי המלך מנשה, הוצב פסל ה[[אשרה (אלה)|אשרה]] בין כותלי בית המקדש והונהגה עבודת "צבא השמים" ובניית מזבחות לפולחן זה בחצרות בית המקדש.