מצרים העתיקה – הבדלי גרסאות

'''מצרים העתיקה''' היא [[מדינה]] שהתקיימה בעמק [[נהר]] ה[[נילוס]] [[העת העתיקה|בעת העתיקה]]. שיאה של התרבות היה באלף השני לפני הספירה, בתקופת [[הממלכה החדשה]]. בתקופה זו, מצרים התפשטה עד לדרום [[סוריה]] בצפון ועד ל[[ג'בל ברקל ואתרי אזור נפאטה|ג'בל ברקל]] בדרום, ב[[סודאן]] של היום. האופק הגאוגרפי המשתנה של מצרים העתיקה כלל בתקופות שונות גם את ה[[מדבר]] שממזרח לנילוס ואת החוף של [[הים האדום]], את [[חצי אי|חצי האי]] [[סיני]] ו[[נאת מדבר|נאות המדבר]] ממערב לנילוס.

ראשית הממלכות של מצרים העתיקה כחמשת אלפים שנה לפני זמננו. היא התקיימה כממלכה עצמאית עד לשנת 530 לפנה"ס בערך, עם הפסקות. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שחברה מצרית מפותחת הייתה קיימת זמן רב יותר.

בנוסף לבגדים, במצרים העתיקה נהגו הנשים והגברים העשירים גם להתאפר, ענדו תכשיטים ועטו [[פאה נכרית|פאות נכריות]], שכיסו ראשים מגולחים לחלוטין, מחשש לכינים. ה[[אופנה]] של [[שיער]] והפאות הייתה נפוצה מאד במצרים, דבר שגרם להתפתחות [[תעשייה]] ענפה בתחום זה ולריבוי מקצועות הקשורים בשיער למשל ספרות, ייצור פאות, הכנת שמנים ארומטיים לשיער וייצור קישוטי שיער מיוחדים. המצרים הקפידו על חבישת פיאות בהתאם למעמדם{{הערה|פנינה, גלפז פלר, "השיער בתרבות מצרים הקדומה ובמקרא", [[בית מקרא]] קפ"ב, (תשס"ה, עמ' 227.}}.

ה[[פרעה]] היה השליטה[[|אבסולוטיזם האָבְסוּלוּטיפוליטי|שליט האבסולוטי]] ולפחות מבחינה תאורטית שלט באופן מוחלט על הארץ ועל משאביה. המלך גם היה השליטהמפקד ה[[צבא מצרים העתיקה|צבאי]] העליון, ואחראי לכל ההחלטות הצבאיות והמדיניות. המלך הסתמך על [[ביורוקרטיה]] של פקידים שניהלו את הממלכה. בראש מערכת המנהל עמד פקיד עליון, שפעל כנציגו של המלך בניהול נכסי המלך, הטלת המסים וגבייתם ומיזמי בנייה. הוא שלט על המערכת המשפטית, האוצר והארכיבים. ברמה המקומית, נחלקה הארץ לאזורים מנהליים המכונים נומות, ובתקופה המאוחרת כבר היו 42 כאלה. המושל של נומה ניהל את האחוזות בנומות והיה אחראי בפני הפקיד העליון. ל[[מקדש]]ים היה מקום חשוב ביותר בכלכלה והם היו לא רק מרכזי פולחן, אלא הם גם הפעילו אחוזות גדולות וניהלו את איסוף התרומות הגדולות לאלים וצבירת הנכסים של המקדשים. הפרעונים והפקידים ניהלו את בית האוצר של הממלכה ואת הממגורות הגדולות בהם רוכזו עודפי היבול שנגבו מהחקלאים כמסים, דמי חכירה ויבול אחוזות פרעה והמקדשים. עודפי היבול שימשו לתשלומים הקשורים למפעלי הבנייה ולחלוקה לאוכלוסייה בתקופות של בצורת והפרעות בייצור החקלאי.

החברה המצרית הייתה [[ריבוד|מרובדת]] ביותר. ה[[איכר]]ים הם שהיוו את רוב האוכלוסייה היו בתחתית הסולם החברתי. הם היו צמיתים וחכרו את הקרקע שעיבדו מידי המדינה, המקדשים או שליטי המחוזות. הם היו צריכים לשלם בתום העונה החקלאית חלק מהיבול ובייתרה השתמשו לצורכיהם. האיכרים היו נתונים ל[[מס עבודה|עבודת כפייה]] ונאלצו לעבוד במפעלי ההשקיה או הבנייה במשך חלק של השנה. [[אמן (אמנות)|אמנים]] ו[[אומן|אומנים]] זכו למעמד גבוה יותר משל האיכרים, אך הם פעלו ברובם במסגרת המקדש או ארמון פרעה וקיבלו שכר. הם גם עבדו עצמאית בבתי מלאכה סמוכים למקדשים ומכרו תוצרתם לשוק. הסופרים וה[[פקיד]]ים היוו את המעמד הגבוה במצרים העתיקה. [[עבדות]] הייתה קיימת במצרים העתיקה, אך לא ידוע באיזה היקף.

לגבי תיאור הכלכלה המצרית בעת העתיקה יש שתי אסכולות. האחת (המכונה קיומית-פרימיטיבית), טוענת שהחברה המצרית הקדומה הייתה פרימיטיבית ומאורגנת במסגרת משפחתית מורחבת המייצרת בצורה מרוכזת אמצעים לקיום והמקבלת מנות לקיום מידי השלטון המרכזי של פרעה ופקידיו. אמצעי הייצור (קרקע, עבודה והון) היו בידי המדינה. הקרקע הייתה בידי פרעה, העובדים היו צמיתים ועסקו בחלק מהזמן בעבודת כפייה. ההון היה בידי הארמון והמקדש. לא היו אמצעי תשלום, שווקים, מחירים הנקבעים בשווקים ומערכות אשראי ומימון. המסחר היה מנוהל על ידי השלטונות. השנייה (המכונה פורמלית-מודרנית), טוענת שבמצרים העתיקה פעלו מוסדות כלכליים כפי שאנחנו מכירים אותם היום כמו: [[זכות קניין|זכויות קניין]], [[שוק (כלכלה)|שווקים]], [[אמצעי תשלום]], [[מימון|מערכות מימון]] ו[[אשראי]] ואמצעי אכיפה כמו [[חוק]]ים, [[תקנון|תקנות]], [[בית משפט|בתי משפט]] ופקידות העוסקת באכיפה. לפי תאוריה זו האיכרים ובעלי המלאכה קיבלו תשלום שכר חודשי או שהשתכרו מעבודתם בחקלאות ובבתי המלאכה שלהם סכומים שהיו מעל ומעבר לצורכי הקיום. הם צברו את העודפים וסחרו בהם בשווקים. השווקים היו בעיקר במעגנים של הסירות ליד הנהר.

הממשל קבע יחידות מידה מוסכמות של משקל ונפח נוזלי ויבש. התושבים סחרו ביניהם תוך שימוש ביחידות המידה המוסכמות. שקים של תבואה (שעורה או חיטה) - החאר (Khar) התקבלו כשכר (כ- 75כ־75 ליטר, כ- 50כ־50 ק״ג). משכורת חודשית לעובד פשוט הייתה שק (חאר) אחד. עובד מקצועי (למשל ב[[דיר אל מדינה]]) השתכר 5.5 שקים (275 ק"ג) תבואה לחודש, ואילו מנהל העבודה היה מקבל בערך 7.5 שקים (375 ק"ג). בנוסף ליחידות נפח של תבואה היו יחידות משקל של נחושת ששימשו כאמצעי תשלום למוצרים גדולים ויקרים יותר כמו רהיטים למשל. יחידת המשקל הסטנדרטית של נחושת בממלכה הקדומה הייתה הדבן (״טבעת״) - 91 גרם (Deben). בתקופת הממלכה החדשה הדבן היה 9.1 גרם נחושת. בנוסף לנחושת שימשו הזהב והכסף אמצעי תשלום ושומרי ערך. היו יחסי מחירים קבועים למוצרים העיקריים ששימשו בחליפין כמו תבואות, נחושת, כסף וזהב בכל המדינה על מנת להקל על המסחר. כך שדבן נחושת היה שווה לחצי חאר תבואה, ומאתיים דבן נחושת היו שווים לדבן זהב. דוגמאות של מחירים שמופיעים במסמכים: [[חולצה]] למשל, עלתה בערך 5 דבן [[נחושת]], ואילו [[פרה]] - 140 דבן. אין הרבה תיעוד על החיים הכלכליים במצרים העתיקה. מרבית המסמכים הם מקברי הפרעונים והפקידים הבכירים ולכן מתארים בעיקר את הכלכלה של הארמון והמקדש. במסמכים והכתובות של אנשים שעסקו במסחר מתגלה תמונה הקרובה יותר לאסכולה הפורמלית-מודרנית. פרטים רבים על חיי יום יום בתקופת הממלכה החדשה נתגלו ב[[אוסטרקון|אוסטרקונים]] (לוחות אבן וחרס קטנים) בחפירות בדיר אל מדינה - אתר היישוב של בוני הקברים. הוויכוח לא הוכרע והאסכולות משמשות לסירוגין במקורות.{{הערה|[[רפאל בנבנשתי]], "הכלכלה בשחר ההיסטוריה: מוסדות כלכליים במסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ", 'מוסדות כלכליים במצרים הקדומה'. [[הוצאת מאגנס]], ירושלים 2016. {{ISBN|978-965-493-862-4}}. עמ' 166-172.}}.

ראש המערכת המשפטית במצרים העתיקה היה מבחינה רשמית הפרעה, שהיה אחראי להכרזה על [[חוק]]ים, עשיית [[צדק (מוסר)|צדק]] ושמירה על החוק והסדר, מושג הקרוי במצרית 'מעאת'. למרותאף על פי שלא שרדו קובצי חוקים ממצרים העתיקה, קיימים מסמכים רבים מבתי דין המראים שהחוק המצרי היה מבוסס על הבנה של "[[שכל ישר]]" של ה[[צדק (מוסר)|צדק]], תוך הדגשה של הגעה לעמק השווה ויישוב קונפליקטים על פני עמידה עקבית בחוקים מסוימים.

על פי המצרים, גברים ונשים, כולל אנשים מכל המעמדות החברתיים מלבד עבדים, נחשבו כשווים בפני החוק, ואפילו האיכר היה יכול לפנות אל הפקיד העליון או אל בית הדין שיקבלו את בקשותיו. לגברים ונשים הייתה הזכות ל[[בעלות]] על הרכוש ול[[מכירה|מכירתו]], לחתום על [[חוזה|חוזים]], ל[[נישואים|הינשא]] ו[[גירושים|להתגרש]], לקבל [[ירושה]] ולהתעמת בבית הדין. זוגות נשואים יכלו להיות בבעלות משותפת על רכוש ולהגן על עצמם מפני גירושין בעזרת חוזי נישואין, שהגדירו את המחויבות הכספית של הבעל לאשתו ולילדים במקרה של סיום הנישואין.

מהממלכה החדשה ל[[אורקל]]ים החל להיות תפקיד משמעותי במערכת המשפטית, במשפט האזרחי והפלילי. האל נשאל (דרך ה[[פסל (יצירה)|פסל]] שלו) שאלה שהתשובה אליה הייתה בדרך כלל "כן" או "לא". פסל האל, שנישא בידי כמה [[כהן|כהנים]], ענה על השאלה על ידי תנועה לאחור או קדימה, או הצבעה על אחת מהתשובות הרשומות על פיסת [[פפירוס]] או [[אוסטרקון]].

להצלחה של התרבות המצרית העתיקה תרם צירוף של כמה מאפיינים גאוגרפיים: ה[[קרקע]] הפורייה שנוצרה עקב השיטפונות השנתיים של נהר הנילוס, השפע במי ה[[השקיה]] ומזג האוויר החם. המצרים לפיכך יכלו לגדל כמות רבה של [[מזון]], דבר שאיפשר לאוכלוסייה לגדול מאוד וכן להקדיש זמן ומשאבים רבים יותר לתחומים [[תרבות]]יים, [[טכנולוגיה|טכנולוגיים]] ו[[אומנות|אמנותיים]]. ניהול קרקע היה חשוב ביותר במצרים העתיקה מכיוון שה[[מס]]ים היו מבוססים על כמות הקרקע שבבעלות האדם.

החקלאות הייתה מבוססת על מחזור הנילוס. המצרים הבחינו בשלוש [[עונות השנה|עונות]] בכתביהם: אחט ([[שיטפון]]), פֶּרֶת ([[זריעה]]), ושמו ([[קציר]]). תקופת השיטפון הייתה מיוני ועד ספטמבר, והיא הותירה אחריה על גדות הנהר שכבה של אדמה עשירה במינרלים שהייתה מצוינת לגידולים. לאחר ששכך השיטפון, נמשכה עונת הזריעה והגידול הייתה מאוקטובר ועד פברואר. האיכרים חרשו וזרעו בשדות, ואלה הושקו מתעלות. במצרים אין כמעט [[גשם]], ולפיכך ההשקיהנלקחו הייתהמי צריכה להיעשותההשקיה מהנילוס. ממרץ ועד מאי קצרו את היבולים.

מצרים העתיקה הייתה עשירה באבן בנייה ובמחצבי [[בדיל]], [[זהב]] ו[[אבן חצי יקרה|אבנים חצי-יקרות]]; משאבי טבע אלה אפשרו למצרים לבנות מונומנטים, [[פיסול|לפסל]] [[פסל (יצירה)|פסלים]], ליצור כלים ולעצב [[תכשיט]]ים. [[חניטה|חונטים]] השתמשו במלחים מוואדי נטרון עבור ה[[מומיה|מומיות]], ומשם גם לקחו [[גבס]].

המחצבים היו מצויים ב[[ואדי|וואדיות]] מרוחקים במדבר המזרחי ובסיני ועל מנת לכרות אותם היה צורך במסעות גדולים שמומנו בידי המדינה. [[אסיר]]ים ועבדים שימשו ככוח העבודה לכרייה, אך גם איכרים פשוטים הוכרחו לעבוד בעבודה קשה זו.

[[נחושת]] הייתה המתכת החשובה ביותר ליצור כלים במצרים העתיקה, והיא נכרתה בעיקר בסיני וגם ב[[הרי אילת]], שם נמצאו שרידים של תנורים להפקת הנחושת ומקדשים קטנים של העובדים במקום. זהב נאסף על ידי שטיפה של אדמה עשירה בגרגירי זהב או על ידי טחינה של סלע [[קוורץ]] שבתוכו יש זהב. [[ברזל]] נכרה בעיקר במצרים העליונה.

שיטת הכתב המצרית העתיקה ידועה כ"כתב הירוגליפי", והיא מורכבת מכ-500 [[סמל]]ים {{מקור}}. אין הסבר ברור לאופן שבו הומצאה השיטה, אך זמן קצר לפני 3000 לפנה"ס היא אומצה ושוכללה. כל הירוגליף הוא ציור של דבר אמיתי - ציפור, כלי, או חלק גוף - ורוב ההירוגליפים השכיחים מקבילים ל[[עיצור]] מסוים. כמו בשפות השמיות, הכתב המצרי אינו כולל תנועות.

ההירוגליפים היו הכתב הרשמי, שנכתב על [[קבר]]ים ועל מונומנטים מאבן, ולעיתים קרובות הוא היה מפורט ומוקפד כמו יצירת אמנות. בכתיבה היומיומית, לעומת זאת, נעשה שימוש בצורה פשוטה יותר של כתיבה המכונה [[היארטית]]. בעוד שהירוגליפים פורמליים נקראו בטורים או בשורות בשני הכיוונים, היארטית תמיד נכתבה מימין לשמאל, ובדרך כלל בשורות אופקיות. לאחר שה[[דמוטית]] נעשתה לשפה המדוברת הדומיננטית, צורה חדשה של כתיבה שנקראה גם היא דמוטית נעשתה מקובלת, ושיטת כתיבה זו - לצד הירוגליפים רשמיים - היא שכתובה על [[אבן רוזטה]], במקביל לטקסט ה[[יוונית|יווני]]. במאה הראשונה לספירה, [[נצרות קופטית|נוצרים קופטים]] שחיו במצרים כתבו בשפה שלהם במקום בדמוטית, והשתמשו באלפבית יווני מותאם, בכתב שידוע כקופטית. למרותאף על פי שעדיין נעשה שימוש בהירוגליפים הרשמיים עד ל[[המאה ה-4|מאה הרביעית]] לספירה, בשלב זה ידע רק קומץ כהנים ידע לקרוא אותם; עם הפירוק של המוסדות הדתיים המסורתיים, אבדה גם הבנת ההירוגליפים אבדה. רק ב-[[1822]], לאחר גילוי אבן רוזטה ב-[[1799]], ושנים של מחקר, הצליחו להבין אותםפוענח שובהכתב.

האדריכלות במצרים העתיקה כוללת כמה מהמבנים המפורסמים ביותר בעולם: [[הפירמידה הגדולה של גיזה]], [[מקדשי אבו סימבל]], והמקדשים ב[[כרנך]]. כל מיזמי הבנייה הגדולים אורגנו ומומנו בידי המדינה, והם מילאו תפקיד דתי, צבאי והיסטורי חשוב, ובעיקר חיזקו את הפרעה ופרסמו אותו, וכך הבטיחו את שמירת מורשתו לשנים רבות. המצרים היו בנאים מוכשרים בעלי ידע רב בשיטות בניה וסקירת קרקעות. בעזרת חבלים וכלים פשוטים אחרים, האדריכלים יכלו לבנות מבני אבן גדולים בדיוק רב.

רוב המבנים במצרים העתיקה, כולל [[ארמון]] פרעה, נבנו מחומרים מתכלים כמו לבני בוץ ו[[עץ (חומר גלם)|עץ]], ולכן לא שרדו. מבנים חשובים כמו [[מקדש]]ים וקברים היו אמורים להיות קיימים לעד ולכן נבנו מאבן. מבנה האבן הגדול הראשון בעולם, מערך הקבורה של [[ג'וסר]], נבנה בתקופת השושלת השלישית כחיקוי אבן למבני העץ ולבני הבוץ ששימשו בחיים היומיומיים.

האלמנטים האדריכליים ששימשו במערך הקבורה של [[דחשור]], כולל בנייה של גגות מאבנים עצומות שנתמכות בידי הקירות החיצוניים ו[[עמוד]]ים צפופים, המשיכו להיות בשימוש במשך רוב ההיסטוריה של התרבות המצרית הקדומה. גם סגנונות קישוט שקיימים כבר בממלכה הישנה, כמו מוטיב הפפירוס וה[[לוטוס]], מהווים מוטיב חוזר בכל האדריכלות המצרית לאחר מכן.

מבנה הקבורה המוקדם ביותר במצרים העתיקה היה ה[[מסטבה]], מבנה מלבני בעל גג שטוח, מאבן או לבני בוץ, שנבנה מעל לחדר קבורה תת-קרקעי. המסטבה היה הקבר המקובל ביותר בקרב האצולה בממלכה הישנה, והפירמידה הראשונה, פירמידת המדרגות של דחשור, היא למעשה סדרה של מסטבות אבן שנבנו זו על גבי זו. פירמידת המדרגות כנראה הייתה ההשראה לפירמידות האמיתיות הראשונות. פירמידות נבנו בידי הפרעונים של הממלכה הישנה והאמצעית, אך לאחר מכן שליטים עברו לקברים פחות בולטים, חצובים בסלע. פרעונים בממלכה החדשה בנו את קבריהם החצובים בסלע ב[[עמק המלכים]], ובתקופת הביניים השלישית, פרעונים הפסיקו לבנות מבני קבורה מלכותיים גדולים.

המצרים יצרו [[אמנות]] ששירתה מטרות פונקציונליות, ולא למטרות של ביטוי יצירתיות. במשך 3500 שנה, אמנים שמרו על צורות אמנותיות שהתפתחו בממלכה הישנה, תוך התאמה לעקרונות קשוחים, שלא הושפעו כמעט מהשפעה חיצונית או שינוי פנימי. סטנדרטים אמנותיים אלה - קוים, צורות ושטחי צבע פשוטים בצירוף המאפיין של הטלה שטוחה של דמויות ללא עומק - יוצרים תחושה של סדר ואיזון בתוך הציור או התבליט. בשל החוקים הקשוחים ששלטו בה, האמנות המצרית שירתה את המטרות הפוליטיות והדתיות שלה באופן מדויק וברור.

הפרעונים השתמשו ב[[תבליט]]ים על גבי אסטלות, על קירות מקדשים או על אובליסקים כדי לתעד ניצחונות בקרב, ציוויים מלוכתיים וסצנות דתיות. אמנות זו האדירה את הפרעה, תיעדה את הגרסה שלו לאירועים היסטוריים, וביססה את היחס בין המצרים לבין האלוהיות שלהם. לאזרחים פשוטים הייתה גישה לאמנות קבורה, כמו פסלי ה'שבטי' ו[[ספר המתים|ספרי המתים]], והם האמינו שאלה יגנו עליהם ב[[חיים שלאחר המוות]].

מבחינה רשמית, הפולחן לאלים נעשה במקדשים, בידי כהנים שפעלו כשליחים של הפרעה. במרכז המקדש הוצב פסל האל, שבו הגשים האל את עצמו. המקדשים לא היו מקומות של פולחן ציבורי או של אסיפות, ורק בימי חג, בטקסים או בחגיגות, הוצא פסל האל מן המקדש. באופן רגיל, התחום של האל היה סגור בפני העולם החיצוני, והיה נגיש רק לפקידי המקדש; אזרחים רגילים שרצו קשר ישיר יותר עם האל יכלו לעבוד לפסלים פרטיים בבית, ו[[קמיע]]ות סיפקו הגנה אישית מתמדת מפני כוחות ה[[כאוס]]. לאחר הממלכה החדשה, הושם פחות דגש על הקשר של הפרעה לאל, ולכן גם על התפקיד שלו כמתווך בינו לבין העולם האנושי, והמנהגים הדתיים השתנו לפולחן ישיר יותר של האל. כתוצאה מכך, הכהנים פיתחו מערכת של אורקלים כדי לתקשר את רצונו של האל ישירות לעם. אורקל היה עשוי להיות פסל של האל שנשאל שאלה של כן ולא, לה הוא ענה בעזרת מניפולציות נסתרות של הכנן. הכהנים יכלו גם להציב שאלות לאורקל מאחורי דלת סגורה. אורקלים נעשו פופולריים ביותר לפסקים משפטים או להצדקת פעולות צבאיות והחלטות פוליטיות.

לפני הממלכה הישנה, גופות שנקברו בקברים ב[[מדבר]] שומרו באופן טבעי בשל היובש. תנאי היובש במצרים המשיכו לשרת את העניים, שלא יכלו לשלם על הכנות הקבורה המורכבות בהן השתמשה האליטה. אולם, מצרים עשירים רבים איבדו את יתרון החניטה הטבעית של המדבר כשהחלו לקבור את מתיהם בקברי אבן. כתוצאה מכך, האליטה בממלכה הישנה והאמצעית החלה להשתמש בחניטה מלאכותית, שכללה הוצאה של האיברים הפנימיים, עטיפת הגופה בבד, ציפויה בגבס או בשרף, ולפעמים ציור או פיסול של פרטי הפנים. בתום תהליך החניטה, נקברה הגופה ב[[סרקופג]] או בארון עץ. החל מהשושלת הרביעית, ה[[מעיים]], ה[[ריאות]], ה[[כבד]] וה[[קיבה]] שומרו בנפרד בכד וקיבלו הגנה סמלית מפסלים של ארבעת בני [[הורוס]].

עד תקופת הממלכה החדשה, המצרים כבר הגיעו למומחיות באמנות החניטה; הטכניקה הטובה ביותר ארכה 70 יום וכללה הסרה של האיברים הפנימיים, הוצאת ה[[מוח]] דרך ה[[אף]], וייבוש הגופה בתערובת של [[מלח (כימיה)|מלחים]]. לאחר מכן, נעטפה הגופה בבד עם קמיעות מגינים שהושמו בין השכבות, והוצבה בארון מעוטר דמוי-אדם. [[מומיה|מומיות]] מהתקופה המאוחרת גם הוצבו בקופסאות מומיה צבועות. פרקטיקת שימור הגופה הידרדרה בתקופה התלמאית והרומית, בעוד דגש רב יותר ניתן למראה החיצוני של המומיה, אשר עוטרה במעוינים מורכבים שנעשו בבד העוטף.

כל נפטר, בלי קשר למעמדו הכלכלי או החברתי, נקבר יחד עם חפצים שיועדו לו, כגון מזון או תכשיטים. העשירים נקברו עם כמויות גדולות יותר של חפצי יוקרה ואפילו רהיטים. החל מהממלכה החדשה, [[ספר המתים|ספרי מתים]] נכללו בקבר, ובהם [[לחש]]ים והוראות לשמירה בחיים שלאחר המוות. בתקופת הממלכה החדשה נוספו גם פסלי שאטי, על מנת לבצע עבודות פיזיות בחיים שלאחר המוות.

הנשים במצרים העתיקה הוו חלק מה[[פולחן|ריטואל]] הדתי של טקסי הקבורה בשמשן כמקוננות מקצועיות. הן ביצעו את תפקידן בקבוצות כבדרך כלל כשהן פרועות שיער וידיהן מורמות מעל ראשיהן כשהן בוכות, שרות [[קינה|קינות]] ורוקדות ריקודי [[אבל]]. כל זאת תוך תהליך לקיחת ה[[גופה]] ל[[קבר]].{{הערה|קלינגר, תמר, מעמדה הכלכלי של האישה במקרא בהשוואה למעמדה הכלכלי של האישה במצרים העתיקה (בהדרכת: פרופ' נילי שופק), אוניברסיטת חיפה, 2007, עמ' 103. }}.

המצרים הקדמונים סחרו עם שכניהם כדי להשיג חומרים נדירים ואקזוטיים שלא היו קיימים במצרים. היקף המסחר היה מצומצם והתרכז בעיקר ביבוא עצים, נחושת, כסף, בשמים ואבנים יקרות. ב[[התקופה הקדם-שושלתית|תקופה הקדם-שושלתית]], בתחילת הממלכה הישנה, הם החלו לסחור עם [[נוביה]] על מנת להשיג זהב וקטורת. הם גם סחרו עם ארץ ישראל, כפי שמוכח מכדי שמן בסגנון ארצישראלי שנמצאו בקברים של הפרעונים מהשושלת הראשונה. עד השושלת השנייה, המצרים גם החלו לסחור עם [[ביבלוס]], מקור חשוב של עץ איכותי שלא היה קיים במצרים. מסחר ימי (בים סוף) החל כבר בשושלת הקדומה עם ארץ פונט (מזוהה עם אריתריאה וסומליה של היום) שסיפקה זהב, שרף ריחני, [[הובנה]], שנהב וחיות אקזוטיות כמו [[בבון|בבונים]] ו[[קוף|קופים]] שונים.

מצרים סחרה עם קפריסין של ימינו ועם [[אנטוליה]] שסיפקו לה נחושת וכסף. המצרים אהבו את האבן הכחולה [[לפיס לזולי]], אותה הביאו מ[[אפגניסטן]] הרחוקה של זמננו. שותפי הסחר בים התיכון כללו את [[כרתים]], שסיפקו, בין השאר, [[שמן זית]].

הציוד הצבאי הטיפוסי כלל קשתות וחצים, [[כידון|כידונים]], ומגינים שנעשו על ידי מתיחה של עור חיה על מסגרת עץ. בממלכה החדשה, הצבא החל להשתמש במרכבות שהובאו לראשונה בידי ה[[חיקסוס]] בתקופת הביניים השנייה. כלי הנשק והשריון השתפרו לאחר תחילת השימוש ב[[ברונזה]]: המגינים נעשו כעת מעץ מלא עם ציפוי ברונזה, חוד הכידון היה מברונזה, וסוג של חרב קצרה שנעשתה מברונזה אומצה מחיילים אסיאתיים.

* [[רפאל בנבנשתי]], "'''הכלכלה בשחר ההיסטוריה: מוסדות כלכליים במסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ'''". [[הוצאת מאגנס]], ירושלים 2016. {{ISBN|978-965-493-862-4}}.

* Bleiberg E. "The Economy of Ancient Egypt", in Sasson J.M et al (eds.) '''Civilizations of the Ancient Near East''', vol. III, New York 1995

* Janssen J. J., '''Commodity Prices from the Ramessid Period''', Leiden 1975

* Kemp B. J., '''Ancient Egypt Anatomy of a Civilization''', London 2006

* מונטה, פייר, '''חיי יום יום במצרים''' בעולם העתיק- בתקופת הרעמססים, תל אביב, [[הוצאת עם הספר]], 1963. (תרגום: דליה טסלר, עריכה מדעית: [[מגן ברושי]])

* [http://www.ancientegypt.co.uk/ מצרים העתיקה] - אתר המוחזק על ידי [[המוזיאון הבריטי]] המבטיח מבוא לתרבות מצרים העתיקה לילדים ונערים

* [http://www.bbc.co.uk/history/ancient/egyptians/ ההיסטוריה של ה-BBC: מצרים] אתר המבטיח מבוא כללי מהימן וקישורים רבים נוספים.

* [http://www.digitalegypt.ucl.ac.uk/ מצרים הדיגיטלית לאוניברסיטאות.] אתר היוצא מגישה מחקרית ומביא כיסוי רחב של נושאים הקשורים במצרים העתיקה.

* [http://www.aldokkan.com/science/metallurgy.htm מטלורגיה מצרית עתיקה]

* [https://he.wikipedia.org/ אאוריקה מבית סטיפס]