הבדלים בין גרסאות בדף "רצח הלורד מוין"

{{ציטוט|תוכן="כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים - ואני מקווה כי קרוב היום - כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."}}
 
אליהו בית צורי נשאאמר בפניבמשפטו: בית הדין נאום בעל נימה אוניברסלית, לא רק כציוני כי אם כבן הארץ הנלחם במשעבד הזר, וזכה לאהדת דעת הקהל המצרית. בין השאר אמר:{{ציטוטון|אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות. אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על אנייתו. הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא - הבריטי - דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות... ולנו, היושבים במולדת, הרואים כל זאת, לא נשאר אלא - להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם.}}
 
חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-[[22 ביוני]] [[1975]], ביוזמתו של חבר הכנסת [[יצחק שמיר]],{{הערה|[[חיים משגב]], '''שיחות עם יצחק שמיר''', [[ספרית פועלים]], עמוד 41}} שהכיר את השניים ושלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית צורי לישראל במסגרת הסכם [[חילופי שבויים]] עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי ב[[חלקת עולי הגרדום בהר הרצל]]. במהלך האירוע נפתחו ארונותיהם של השניים והתגלה כי גופותיהם נותרו ללא פגע למעלה מ-30 שנים. [[גאולה כהן]] סיפרה בראיון ברדיו ב-7 באפריל 2014: