|
הרדינג תמך בהכרזת המלחמה של וילסון ב-1917 ובהצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. באוגוסט, תמך במתן סמכויות כמעט דיקטטוריות לוילסון, וטען שלדמוקרטיה אין מקום בזמן המלחמה. הוא תמך ברוב החקיקה למען המלחמה, כולל חוק הריגול של 1917, שהגביל את זכויות האזרח, למרות שהתנגד לחוק מס על רווחים עודפים, שפגע, לטענתו, בעסקים. במאי 1918, החל הרדינג להתנגד יותר לוילסון, והתנגד לחוק שירחיב את סמכויותיו.
ב-1918, בבחירותב[[בחירות אמצע הכהונה]] שהתרחשו ממש לפני החתימה על הסכמי שביתת הנשק, השיגו הרפובליקנים רוב דחוק בסנאט. הרדינג מונה לוועדה ליחסי חוץ. וילסון לא לקח איתו סנאטורים ל[[ועידת השלום בפריז (1919)|ועידת השלום בפריז]], והיה בטוח שיוכל להעביר בסנאט את [[חוזה ורסאי]] בעזרת תמיכה עממית. כשחזר עם הסכם שלום שקבע את הקמת [[חבר הלאומים]], המדינה הייתה לצידו. סנאטורים רבים לא אהבו את סעיף 10 באמנת חבר הלאומים, שדרשה יציאה להגנת כל אומה חברה שתיתקף, בטענה שהסעיף יכריח את ארצות הברית להצטרף למלחמות ללא אישור הקונגרס הרדינג היה אחד מ-39 סנאטורים שחתמו על מסמך כנגד הצטרפות לחבר הלאומים. כשהזמין וילסון את הוועדה ליחסי חוץ אל הבית הלבן כדי לדון בהסכם, פקפק הרדינג בנוגע לסעיף 10. הנשיא התחמק ממנו, והסנאט הצביע נגד ההסכם בספטמבר 1919, כשהרדינג נאם נאום כנגדו. באותה התקופה, סבל וילסון משבץ במהלך סיבוב נאומים. כשהנשיא היה משותק בבית הלבן והתמיכה בקרב העם פחתה, ההסכם חוסל בקלות.
==הבחירות של 1920==
|
