הבדלים בין גרסאות בדף "ריב ההיכל"

לקואליציית הרבנים שקמה כדי לחבר את "דברי הברית" הייתה השפעה רבה בחזיתות האחרות. פעולותיה, בהשראת החת"ס ואחרים, נחשבות לפעם הראשונה בה הופיעה היהדות האורתודוקסית ככח מאורגן. חורין התאושש, וב-1820 הוציא לאור בווינה את "דבר בעתו", בו הגן על ההיתרים שהעניק וביקר את בנט כרודף שררה. הקונטרס נועד לשכנע את שלטונות הקיסרות בצדקת דרכו של ליברמן, שעוד שהה בבירה במטרה להקים שם בית-כנסת לפי דוגמת המבורג בראשות הרב מאראד. בתחילת 1821 הגישו דייני טריאסט ופראג, כמו גם בנט בניקלשבורג, מחאה קולנית ופנו ישירות לקיסר. באפריל התקבלה דעתם; החצר דחתה את יוזמת [[הרץ הומברג|הומברג]] ובֶּר וסירבה לבקשותיו של ליברמן. הלה וחורין שבו שניהם למקומות מגוריהם. במהלך עשרים השנה הבאות הוסיף האחרון לנהל יחסים מתוחים עם החת"ס, שאילץ אותו להוציא הודעות חרטה פומביות מדי פעם בפעם. ליברמן נעלם, ולפי שמועות המיר את דתו לנצרות. 'אלה דברי הברית' השפיע על שוחרי התיקונים בקהילת וינה, וב[[בית הכנסת הגדול (וינה)|בית-הכנסת החדש]] שנבנה בה לבסוף ב-1826 נערכו, כדברי סמט, "שינויים קלים בלבד."{{הערה|סמט, עמ' 297-298.}} [[יצחק נח מנהיימר]], הדרשן החדש, שימר את אחדות הקהל בבירה באמצעות החלטה שלא לאמץ את דוגמת "קהל בית חדש"; [[נוסח וינה]] שעיצב היה דומה מאוד למה שהנהיגה הקונסיסטוריה בווסטפליה בימיה הראשונים.{{הערה|Michael K. Silber, '''The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary'''. התפרסם ב: Jaacob Katz (editor), '''Toward Modernity: the European Jewish Model''', Transaction Publishers, 1987. (להלן: '''כ"ץ''') עמ' 122.}} דרכו של מנהיימר נענתה במינויו של הרב [[אליעזר הלוי איש הורוביץ]] לכהן לצדו בהמלצת החת"ס.{{הערה|מיכאל סילבר, '''שורשי הפילוג ביהדות הונגריה", עבודה לתואר דוקטור באוניברסיטה העברית, 1988, עמ' 46-47; Robert S. Wistrich, '''The Modernization of Viennese Jewry''' בתוך: '''כ"ץ''', עמ' 67, הער"ש 44.}}
 
תגובת-הנגד החריפה הצליחה לבלום את המגמה שייצג ההיכל: הוא נותר בקרב תופעה מבודדת, ולמעט מניין קטן שהופעל מטעמו ביריד הסחר בלייפציג – דרכו יצא שמעו למרחקים – לא פשטה הדוגמה שהציב. בתי-כנסת אחרים בגרמניה וביתר אירופה אמנם אימצו חלק מהשינויים שהוביל, אך הגבילו אותם לצד הפורמלי; סידור התפילה, העקרונות שמאחוריו ואפילו העוגב לא התקבלו במקומות אחרים.{{הערה|[[דוד אלינסון]]מאיר, עמ'''Traditional Reactions115; toראו Modern Jewish Reformגם: The[[דוד Paradigm of German Orthodoxy'''אלנסון]], התפרסם בתוך[https: Daniel H//www.academia.edu/37671898 Frank, Oliver Leaman (עורכים), ה'דוגמה''History ofבתגובות Jewishמסורתיות Philosophy''',לרפורמה: Psychologyהפרדיגמה Press,של 2003.האורתודוקסיה עמ' 741בגרמניה]. ראו גם: מאיר, עמ' 115353.}} ריב ההיכל סימן גם שינוי מגמה מצד הפרוגרסיבים בגרמניה: ההערצה ליהודי איטליה פינתה את מקומה לאכזבה מרה. השאיפה של רבים לחקותם הוחלפה בחתירה לדרך עצמאית.{{הערה|שם=דובין}}
 
סערת המאמרים מכאן ומכאן לא סיימה את הסכסוך בין יהודי המבורג. "קהל בית חדש" הוסיף לפעול, תוך שהוא מושך רבים. פרנסי הקהילה החליטו לבסוף על פתרון אחר, שהוצע על ידי אליעזר ריסר (חתנו של הרב [[רפאל הכהן כ"ץ]] ואביו של [[גבריאל ריסר]]) כבר ימים ספורים לאחר חנוכת ההיכל. הם פיטרו את הראב"ד הקשיש ושכרו רב קבוע שיחליף אותו. היה זה חכם [[יצחק ברנייס]], רב מסורתי אך [[בוגר אוניברסיטה]], שנכנס לתפקידו ב-30 באוקטובר 1821. ברנייס אימץ חלק ניכר מסדרי הפורשים. הוא לבש מדים הדומים לכומר נוצרי ואת דרשותיו, בהן התמקד בענייני מוסר ולא בפלפול מהסוג הישן, נשא בגרמנית תקנית תחת יידיש. הוא ערך תפילות בסגנון מכובד, אסר להתנועע בפראות, לצרוח, לתקן בקול את בעל הקורא ועוד; הנהגתו השיבה לקהילה הישנה את מרבית המתפללים. אף כי ההיכל נותר פועל, העימות סביבו הסתיים. החוזה של הרב החדש אסר עליו להתערב בעניין.{{הערה|שם=מאיר|Michael Meyer. '''Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism'''. Wayne State, 1995. עמ' 47-61.}}