קלאודיו מונטוורדי – הבדלי גרסאות

בשנת [[1590]] התחיל מונטוורדי לעבוד בחצר ה[[דוכסות מנטובה|דוכס]] [[וינצ'נצו הראשון, דוכס מנטובה|וינצ'נצו גונזאגה]] ב[[מנטובה]], כזמר ונגן [[ויול]], ובשנת [[1620]] היה למנצח החצר. עד שמלאו לו ארבעים עבד בעיקר על מדריגלים, ובסך הכול כתב תשעה ספרים של צורה מוזיקלית זו. הספר החמישי, שיצא לאור בשנת [[1605]], עמד בלב מחלוקת בין מונטוורדי ל[[ג'ובאני ארטוזי]], שתקף את "חוסר התרבות" ו"חירויות היתר" של סגנון החיבור המודרני. את מתקפותיו ריכז במדריגלים מן הספר הרביעי. מונטוורדי השיב לו במבוא לספרו החמישי, שם הציע חלוקה של העיסוק המוזיקלי לשני זרמים, שאותם כינה "[[פרימה פראטיקה]]" ו"סקונדה פראטיקה": פרימה פראטיקה תהיה האידיאל ה[[פוליפוניה|פוליפוני]] הקודם של [[המאה ה-16]], עם [[קונטרפונקט]] זורם, כפוף לכללים מחמירים, הכנה לדיסוננסים ושוויון בקולות; סקונדה פראטיקה, לעומת זאת, תשתמש בקונטרפונקט חופשי הרבה יותר, עם היררכיה גדלה והולכת של קולות, במתן דגש ל[[סופרן]] ול[[קולות (מוזיקה)|בס]]. גישה זו מייצגת מהלך בלתי מודע לעבר סגנון ה[[מונודיה]] החדש.{{הערה|טים קרטר וג'פרי צ'ו, "קלאודיו מונטוורדי, 2:מנטואה" ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}} הכנסתו של תפקיד קונטינואו אינסטרומנטלי לרבים מן המדריגלים בספר גם הוא סימן היכר מודרני במודע. נוסף לכך, הספר החמישי הציג התחלות של [[טונאליות]] פונקציונלית מודעת. הספר השמיני, שיצא לאור בשנת [[1638]], כלל את מה שמכונה המדריגלים dei guerrieri ed amorosi, שרבים רואים בהם דוגמה מושלמת לצורת המדריגל. כמכלול, שמונה ספרי המדריגלים הראשונים מדגימים את ההתפתחות העצומה מן המוזיקה הפוליפונית של הרנסאנס לסגנון המונודי, האופייני למוזיקת הבארוק. ספר המדריגלים התשיעי, שיצא לאור לאחר מות מונטוורדי, בשנת [[1651]], מכיל יצירות קלות יותר, כגון קנצונטות, שחוברו כנראה במהלך חייו ומייצגות את שני הסגנונות.

 

 

מונטוורדי כתב גם מוזיקה דתית, כך למשל אחת מיצירותיו המפורסמות עד היום היא Vespro della Beata Vergine (תפילות הערבית של הבתולה המבורכת) משנת [[1610]]. "תפילות הערבית" היא גם דוגמה מוקדמת לחזרה וניגוד, עם ריטורנלו ברור ברבים מן הפרקים. היה זה דבר חדש לגמרי לקהל המאזינים של אותו זמן, והתקבל בהתלהבות מיידית.