פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין תקציר עריכה
ההסתדרות הציונית העולמית הוקמה בלי קשר לוועידת קטוביץ, והרצל בתחילת דרכו לא ידע אפילו על קיומה של תנועת "[[חובבי-ציון]]". הסתדרות זו הוקמה במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי, ללא פירוט בשלב זה של היכן יוקם ומתי. בהמשך, הצטרפו חובבי ציון לתנועה הציונית בקונגרס הציוני הראשון, והיוו אגף ניצי יחסית בתנועה הציונית.
 
[[הרצל]] פעל רבות לתדמיתה ולפרסומה הבינלאומי של התנועה הציונית. בניגוד לתנועות קודמות של עלייה לארץ, שניסו לפעול באופן שקט ונחסמו על ידי השלטונות, החליט הרצל לעבוד בצורה הפוכה: מטרתו הייתה להשיג לגטימציהלגיטימציה בינלאומית לציונות מתוך ההכרה בזכותו הלגיטימית של העם היהודי כלאום למדינה משלו. מכאן הרעיון של [[ציונות מדינית|הציונות המדינית]]. כדי להגשים מטרה זו, פנה הרצל בתחילה אל [[האימפריה העות'מאנית]], אל [[וילהלם השני, קיסר גרמניה|קיסר גרמניה וילהלם השני]], איתו אף נפגש במהלך [[מסע וילהלם השני לארץ ישראל|ביקורו של הקיסר בירושלים]], ואל [[האימפריה הבריטית]]. לבסוף התגשמה מטרתו ב[[הצהרת בלפור]]. בהצהרה זו, אשר העניקה הכרה בבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל, הוחלט בוועדת סן רימו ובאו"ם ב-[[1947]], על [[תוכנית החלוקה]]. כפי שציפה הרצל, דווקא פומביותו של המהלך והלגטימציהוהלגיטימציה הבינלאומית שהוא קיבל, הם שסייעו לו בכל הצמתים הקשים שעברה הציונות עד להגשמתה.
 
[[פרעות קישינב]] גרמו, בין היתר, לכך שב[[הקונגרס הציוני השישי|קונגרס הציוני השישי]] שנערך ב[[בזל]] בשנת [[1903]] הציג הרצל את [[תוכנית אוגנדה]], שלפיה תוקם ב[[אוגנדה]] (כיום האזור מצוי בשליטת [[קניה]]) מושבה של יהודים. תוכנית זו עוררה ויכוחים רבים.