אליעזר בן-יהודה – הבדלי גרסאות

ישנו ויכוח על סיבת המאסר. נטען שכמה מאנשי היישוב הישן, שאותם בן-יהודה הרבה לתקוף בעיתוניו, החליטו להשתמש במאמר נגדו - הרבנים [[שמואל סלנט]] ו[[יוסף ריבלין]] השיגו את הסכמתם של כמה מרבני ירושלים, וניסחו מכתב ל[[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|שלטון העות'מאני]], שבו הציגו את המאמר כקריאה ל[[מרד]], ואף הפיצו שמועה על המרד הקרב בקרב ערביי ירושלים. מנגד, רבים מאנשי היישוב הישן באותה תקופה בירושלים, טענו{{הערה|{{דואר היום||על מאסרו של אליעזר בן יהודה|1933/01/29|00312}}}} שהצנזורה עצמה שמה לב למאמר, ואילו הרבנים והממונים רק פעלו להסרת הסכנה מעל היישוב ולהצלת בן יהודה עצמו.{{הערה|שם=דבר עברית 259}}

 

 

בן-יהודה שוחרר בערבות עד לערעורו. בעקבות הרשעתו, ביקשו עסקני העדה החרדית את הסכמת [[החכם באשי]] באיסטנבול, [[משה הלוי]], להחרמת בן-יהודה ויונאס. הלוי שלח את הסכמתו וב-[[12 בדצמבר]] 1893 הכריזו עליהם בתי הדין של האשכנזים והספרדים חרם ב[[בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי]]. כעבור מספר ימים פג תוקפו של החרם, בפגישה בין בן-יהודה לרב [[הראשון לציון]] [[יעקב שאול אלישר]]. בציבור הלאומי, לעומת זאת, התקבלה הרשעתו של בן-יהודה בזעם, בארץ ישראל וגם מחוץ לה. הוא נחשב ל"אסיר מדיני" וככזה, זכה גם לתמיכה מצד יריביו ולתמיכה כספית מצד ארגונים יהודיים בעולם.{{הערה|שם=דבר עברית 272}} ב-[[2 במרץ]] [[1894]] נידון הערעור של בן-יהודה ב[[ביירות]] וב-[[7 במרץ]] הוא זוכה יחד עם יונאס מכל אשמה. עונשיהם בוטלו ובוטלה גם סגירת העיתון. אולם מושל ירושלים לא התיר את חידוש הופעתו של "הצבי", אלא רק כעבור 14 חודשים. עקב האיסור על הוצאת העיתון, נפלה משפחת בן-יהודה למשבר כלכלי וזכתה בשל כך לסיוע כספי מגופים שונים.{{הערה|יוסף לנג, '''דבר עברית!''', עמ' 290-288.}} לאחר שהמושל נענה לשתדלנויות הרבות, חידש "הצבי" את הופעתו ב-[[11 בינואר]] [[1895]].{{הערה|יוסף לנג, '''דבר עברית!''', עמודים 296-295}}