פתיחת התפריט הראשי

שינויים

בניגוד לאדומים וליטורים, שנכבשו בידי ממלכת החשמונאים וגויירו, הנבטים נשארו עצמאיים עד שנת 106 (אז סופחו לאימפריה הרומית) ולא גוירו כעם מעולם.
מקורם של הערבים הנוצרים הוא במערב [[אסיה]], לפני התפשטות האסלאם לסהר הפורה במאה השביעית לספירה. שבטים ערבים רבים הצטרפו לנצרות בתחילת המאה הראשונה, כולל ה[[נבטים]] (ששילבו אלמנטים של ערבים וארמים), הע'סאנים{{הערה|[http://www.melkite.com/origins.html]}} והמנדרה. האחרונים היו במקורם מרקע קחטאני, דיברו ערבית-תימנית, כמו גם [[יוונית]], והגנו על גבולותיה הדרום מזרחיים של [[האימפריה הרומית]] ו[[האימפריה הביזנטית|הביזנטית]] בצפון [[חצי האי ערב]].
 
ייתכן כי הנבטים היו מהשבטים הערבים הראשונים שהגיעו לדרום הלבנט באלף הראשון לפני הספירה. ראשית, הם התגיירו, במהלך מסעות הכיבוש של ממלכת החשמונאים במאות הראשונה והשנייה לפני הספירה. במאה הרביעית הומרו הנבטים לנצרות{{הערה|{{cite web|last=Rimon|first=Ofra|title=The Nabateans in the Negev |url=http://mushecht.haifa.ac.il/archeology/ExhibitionC_eng.aspx?id=9|publisher=[[Hecht Museum]]|accessdate=7 February 2011}}}}. בשלב מאוחר יותר, נכבשה אדמתם של הנבטים האיכרים בפלישה ערבית נוספת. אדמותיהם חולקו בין הממלכות השבטיות הקחטאניות הערביות החדשות של הווסלים הביזנטיים - הערבים הע'סאניים, ובין וסלי [[חמיר]] - הממלכה הערבית כנדה בצפון חצי האי ערב.
 
ידוע כי השבטים טיי, עבד אל-קייס, וטע'לב כללו נוצרים רבים בתקופה הטרום-אסלאמית. העיר הערבית הדרומית של נג'ראן הייתה המרכז של הנצרות הערבית, ונודעה בגלל הרדיפה על ידי אחד מהמלכים של תימן, ד'ו נוואס, שהיה מומר נלהב ליהדות. מנהיג הערבים בנג'ראן בתקופת הרדיפות, אל-חארת', קודש על ידי הכנסייה הקתולית והיה לקדוש חארית'. כמה חוקרים מודרניים מצביעים על כך ש[[פיליפוס הערבי]] היה הקיסר הנוצרי הראשון של רומא{{הערה|שם=Parry 1999 37}}. במאה הרביעית מספר משמעותי של נוצרים ישבו בחצי האי [[סיני]], ב[[מסופוטמיה]] ובחצי האי ערב.