|
== תפיסת הנשמה ביהדות ==
מושג הנשמה התפתח ביהדות קיבל משמעויות שונות בתקופות שונות. אף על-פי שבדתות [[מצרים העתיקה]] ו[[מסופוטמיה]] הייתה אמונה במעין נשמה שעוזבת את הגוף עם המוות וממשיכה להתקיים אחריו (כך ב[[ספר המתים המצרי]], ובחלקים אחדים של [[עלילות גילגמש]]), הרי שבמקרא מושג זהלא כמעט שאינו נזכרהודגש, והמילה(המילה נשמה ב[[עברית מקראית]] איננהמבטא אלאבעיקר כינוי לאדם החי או לחיי האדם). כמו למשל: {{הדגשה|לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה||דברים כ טז}}, {{הדגשה|וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה.||מלכים א יז יז}}. וכןאם זאת כבר בבריאת האדם נזכר שהוא מורכב משני חלקים שאחד מהם הוא נשמה: {{הדגשה|וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים.||בראשית ב ז}}. הרעיון המקראי שהאדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה פותח במקורות מאוחרים יותר ב[[יהדות]], בחלק מ[[אגדות חז"ל]], ב[[מדרש]]ים וב[[פילוסופיה]] היהודית של ימי הביניים.
הביטוי הראשון לרעיון שהאדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה מופיעים במקורות מאוחרים יותר ב[[יהדות]], בחלק מ[[אגדות חז"ל]], ב[[מדרש]]ים וב[[פילוסופיה]] היהודית של ימי הביניים. יש הטוענים {{הבהרה|מי טוען כך?}} כי גישההדגש של רעיון הגוף זווהנשמה התפתחההתרחש בהשפעת הפילוסופיה היוונית של [[אריסטו]] ו[[אפלטון]], פילוסופיה שהייתה לה השפעה מרחיקת לכת גם על דתות ותרבויות אחרות במערב (ראו [[דואליזם]]). לפי התפיסה הזו, הנשמה היא חלק שונה לחלוטין מהגוף ואינה חומרית. [[רצון חופשי|הרצון החופשי]] נובע מן הנשמה, ולפיכך, בעולם הארצי, רק לבני אדם יש רצון חופשי. לפי תפיסה זו, לבעלי חיים אין נשמה, אלא רק גוף ולפיכך אין להם רצון חופשי. מבין המאמינים ב[[גלגול נשמות]], יש המוציאים מכלל זה בעלי חיים שהם התגלגלות של נשמת אדם. מעבר לכך, בנשמה, שהיא עצמוּתוֹ של האדם ועיקר אופיו, יש משהו מהאלוהות. כך הבינו חז"ל את המימרה {{הדגשה|חלק אלוה ממעל||איוב לא ב}}.
על פי תפיסה זו גרסו הוגי היהדות כי כלל [[רצון (פסיכולגיה)|רצונות]] האדם בחייו חלוקים לשני חלקים, החלק האחד כולל את הרצונות הנובעים מהנשמה, והחלק האחר כולל את הרצונות הנובעים מהגוף. רצונותיו של הגוף הם זמניים וחולפים עם המוות, לעומת הרצון של הנשמה הקיים לנצח, כשם שהנשמה קיימת לנצח. לכן ראוי לאדם לעבוד בחייו בעבור נשמתו הנצחית, ולא בעבור גופו החולף, כי נשמתו היא "האני האמיתיהגבוהה" יותר שלו, והגוף איננו אלא לבושביטוי חיצוני זמניוזמני. לדבריהם, רצון הנשמה הוא ל[[קרבת אלוהים|התקרב לאלוהים]] ול[[עבודת השם|עבוד אותו]], ולכן על האדם לקיים את [[מצווה|מצוות]] האלוהים, ולהשתדל בכל נפשו להתקרב אליו. אמנם, במקביל מוטל על האדם לספק את צורכי גופו הפיזיים והנפשיים (כל עוד אינם מהווים "[[עבירה]]"), כדי שיהיה לו יישוב הדעת לעבודת השם.{{הערה|[[מסילת ישרים]] פרק א'}}
ב[[קריאת שמע על המיטה]] וב[[ברכות השחר]] ישנן תפילות המבטאות את הנשמה כיחידה רוחנית בפני עצמה, שבשעת השינה מתנתקת מהגוף ומופקדת בידי האל, והוא מחזירה ברחמיו בבוקר מחודשת ורעננה. סימוכין לתפיסה זו יש בפסוק מ[[תהלים]] "בידך אפקיד רוחי"{{הערה|{{תנ"ך|תהלים|לא|ו}}}} הנאמר לפני השינה. משום כך נחשבת אצל חז"ל שינה כמיתה קטנה, "שינה אחד מששים במיתה" ({{בבלי|ברכות|נז|ב|ללא=שם}}). בבוקר נאמרת תפילת הודיה על "תחיית מתים" קטנה זו בתפילה "אלהי נשמה", שמופיעה בתלמוד הבבלי: "אֱלהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים." <span>אולם מתפילה זו לא מובן הרעיון שהנשמה היא מקור הרצון החופשי ועיקר האדם, אלא שהנשמה היא דבר הנתון באדם, דהיינו הגוף, ומאפשרת את חיי הגוף עד המוות, וכן לעתיד לבוא ב</span>[[תחיית המתים]]<span>.</span>
|
