הניו יורקר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לקריקטוריסט |
מ הוספת קישור לשירלי ג'קסון |
||
שורה 26:
הופעת הבכורה של הניו יורקר הייתה ב-[[17 בפברואר]] [[1925]], עם מהדורה נוספת ב-[[21 בפברואר]]. הוא נוסד על ידי הרולד רוס ורעייתו ג'ין גראנט, כתבת ה[[ניו יורק טיימס]]. רוס רצה ליצור כתב עת עם [[הומור]] מתוחכם - בניגוד לנדושות של פרסומים הומוריסטיים אחרים כמו Judge, בו הוא עבד, או [[לייף]]. רוס נכנס לשותפות עם היזם ראול ה. פליישמן לייסוד את בית ההוצאה לאור F-R. רוס ערך את כתב העת עד למותו בשנת [[1951]]. בשנים הראשונות והלא-יציבות לקיומו התגאה כתב העת בתחכום הקוסמופוליטי שלו. כבר בגיליון הבכורה שלו הוא כתב בגאון: "אנו מצהירים שהוא לא נערך עבור האישה הקשישה מדובוק".
למרות שהמגזין מעולם לא איבד את מגע ההומור שלו, הוא ביסס עצמו כבר מימיו הראשונים כבמה לעיתונות רצינית ולסיפורת. זמן קצר לאחר תום [[מלחמת העולם השנייה]] התפרסמה מסתו של ג'ין הרשי [[הירושימה]], על פני גיליון שלם. בעשורים שלאחר מכן פרסם כתב העת סיפורים קצרים מפרי עטם של כמה מהמכובדים שבסופרי [[המאה העשרים]] ו[[המאה העשרים ואחת]]; בכללם: אן ביטי, ג'ון שיבר, [[אליס מונרו]], [[הארוקי מורקמי]], [[ולדימיר נבוקוב]], ג'ון אוהרה, [[פיליפ רות]], [[ג'רום דייוויד סלינג'ר]], אירווין שואו, [[ג'ון אפדייק]], א.ב. וייט ו[[ריצ'רד ייטס]]. פרסום סיפורה של [[שירלי ג'קסון]] "הלוטו" זכה ליותר מכתבים מכל סיפור אחר בהיסטוריה של הניו יורקר.
בעשורים הראשונים לקיומו פרסם לעיתים המגזין שניים או אפילו שלושה סיפורים קצרים בשבוע, אולם בהמשך הואט הקצב לכדי סיפור אחד לגיליון. הסיפורת של הניו יורקר מגוונת, ואופיה משתרע מסיפורים משפחתיים, בעלי ההתבוננות העצמית כגון אלה של ג'ון אפדייק, ל[[סוריאליזם]] כזה שביצירתו של דונלד בארתלם; מדיווחים קהילתיים של חיי ניו יורקים נוירוטיים, לסיפורים הממוקמים בטווח רחב של אתרים ועידנים ומתורגמים משפות רבות.
| |||