בור (אב נזיקין) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מייחל (שיחה | תרומות)
מ הגהה, ניסוח
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1אף על פי
שורה 39:
עם זאת, קיימים מצבים שבהם יש משמעות הלכתית לשאלה אם המפגע הוא בבעלות האדם, והם מקרים שבהם האדם לא אשם ביצירת המפגע, שאז הוא חייב רק אם המפגע נמצא בבעלותו. ה[[רמב"ם]] כתב שדין זה נלמד ממה שנאמר במקרא: "בעל הבור ישלם", שמשתמע ממנו שהחיוב תלוי בבעלות{{הערה|רמב"ם, [[משנה תורה]], נזקי ממון, פרק יב, הלכה ב}}. בתלמוד הובאו שתי דוגמאות למצבים כאלו שבהם האדם אינו אשם ביצירת המפגע וחייב בגלל שהמפגע בבעלותו:
 
# '''הפקיר רשותו''' – אדם שחפר בור בתוך שטח פרטי, ואחר כך הפקיר את השטח ולא הפקיר את הבור חייב. אע"פאף על פי שבשעת יצירת המפגע לא הייתה אשמה בדבר, שהרי המפגע היה בתוך שטח פרטי, חל עליו כעת (לאחר שהפקיר) חובת הכיסוי, כיון שהוא בעל המפגע, ואם לא כיסה כדין חייב לשלם. ונחלקו הראשונים אם הפקיר את רשותו יחד עם בורו אם חל עליו חובת כיסוי, דעת רש"י שחייב כיון שהוא הביא לציבור מפגע{{הערה|פירוש רש"י, בבא קמא, נ, א ד"ה בעל התקלה}}. ואילו דעת תוספות שפטור כיון שלפני שהפקיר אין עליו חובת כיסוי, ולאחר שהפקיר כבר איננו מפגע שלו שיתחייב לכסותו{{הערה|שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תי, סעיף ו}}.
 
# '''לא הפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס''' – כגון אדם שנשא כד ברשות הרבים, ושלא באשמתו נשבר הכד והתפזרו השברים. במקרה זה הדין תלוי אם בעל הכד מתכוון להפקיר את השברים, או שהוא מתכוון לאסוף ולקחת אותם לעצמו. אם הוא מפקיר את השברים – הוא פטור מאחריות על הנזקים שהם יגרמו, מכיוון שהם לא התפזרו שם באשמתו ואין עליו אפילו חובת סילוק. אבל אם בדעתו ליטול את השברים ואינו מפקירם הרי הוא חייב על הנזקים שיגרמו כיון שחובתו ליטלם כמה שיותר מהר{{הערה|שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תיב, סעיף ד}}.