הבדלים בין גרסאות בדף "כביש 1"

נוספו 4 בתים ,  לפני שנה
מ
הוספת קישור לסולטאן
מ (הוספת קישור לסולטאן)
בסוף שנות ה־50 של המאה ה־19 הוחל בשיפוץ הדרך על ידי [[סוראייה פחה]] והמהנדס האיטלקי [[ארמטה פיירוטי]] שעבד בשירותו. לאורך התוואי מיפו לירושלים נבנו 17 מצדיות בהם שהו פרשים טורקיים שנועדו לסייע באבטחת הדרך. מצדיות אלו פעלו עד תחילת העשור האחרון של המאה ה־19, אז השתפר מצב הביטחון בדרכים.
 
בין השנים 1867–1869 נסללה הדרך מחדש כ[[דרך עפר]] והוכשרה למעבר עגלות, על רקע הגידול בתיירות ה[[צליינות|צליינית]] שבא עקב משטר ה[[קפיטולציות]] ושיפור מעמדה של האוכלוסייה הנוצרית בארץ ישראל. הפקודה לסלילת הדרך הוצאה על ידי הסולטאןה[[סולטאן]] [[אבדילאזיז|עבד אל־עזיז]], והסלילה נעשתה במימון השלטון יחד עם [[עבודת כפייה]] של תושבי הכפרים בסמוך לדרך. הדרך נסללה באיכות נמוכה, ועל כן נדרשו פעולות תחזוקה שוטפת זמן קצר לאחר סיום סלילת הדרך. הנסיעה בדרך ארכה כ־10 שעות. אחד הנוסעים הראשונים בעגלה בדרך החדשה היה [[פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה]], שביקר בארץ ב־[[1869]]. סלילת הדרך פתחה תקופה של תחרות בין משכירי בעלי חיים לרכיבה ובין בעלי עגלות, אך בהדרגה דחקו בעלי העגלות את משכירי בעלי החיים, למעט בתחום המשא שם נשמרה העדיפות של הגמל כבהמת משא.
 
זמן הנסיעה בעגלה מיפו לירושלים היה נמשך כיום וחצי על פי רוב, כאשר תחנות בדרך היו ברמלה, לטרון (מלון המכבים), שער הגיא וב[[מוצא]]. מטעמי אבטחה, היו מספר עגלות נוסעות בשיירה. בדרך נגבה מס מעבר, שנגבה על ידי גובה מיוחד שקנה את תפקידו ב[[חכירה]]. מס המעבר היה דיפרנציאלי לפי אמצעי התחבורה (מחמור ועד עגלה). המס נגבה ב־4 מקומות - ביפו, רמלה, שער הגיא וירושלים. ב־1873 נבנה [[חאן (מבנה)|ח'אן]] בשער הגיא לטובת הנוסעים. הלינה בח'אן הייתה ללא תשלום, אך כל נוסע היה מחויב לרכוש כוס [[קפה]] במקום, ובדרך כלל, הנוסעים היו מחליפים שם את הסוסים העייפים שלהם בסוסים רעננים של הח'אן. הלינה בח'אן החליפה את הלינה ברמלה שהייתה מקובלת עד אז, כאשר בח'אן זה התחרה גם מלון המכבים בלטרון. נקודת הריכוז של העגלות בקו יפו-ירושלים הייתה ב[[שער יפו]], שהפך ל[[תחנה מרכזית|תחנה המרכזית]] הראשונה של ירושלים.