חנוכייה – הבדלי גרסאות

החנוכייה נקראת במקורות וברוב סיפריספרי ה[[הלכה]] "מנורה" או "מנורת חנוכה". עד היום השם הנפוץ לתשמיש קדושה זה ב[[הגולה|גולה]], הוא "מנורת חנוכה"{{הערה|כך גם במסורת יהדות תימן נקראת בערבית "מסרג'ה" (=מנורה), הרב [[יצחק רצאבי]] מעודד להמשיך להשתמש בשמה המקורי (שולחן ערוך המקוצר, חלק ג' עמוד רסו, קובץ דברי חפץ, חלק ה' עמוד רד).}} או סתם "מנורה". השם "חנוכייה" רווח בקרב היהודים הספרדים בישראל וב[[ארצות הבלקן]] (בכתיב שונה וב[[הטעמה]] מלעיל - "חנוקיאה"){{הערה|1=למשל ב[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1174&st=&pgnum=50&hilite= תשובה זו] משנת 1798 מאת רבי אברהם מיוחס. ראו עוד על כך אצל [[אורה שורצולד]], [[פעמים]] 56 "שקיעי ספרדית יהודית בעברית החדשה" [https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_56.3(1).pdf שקיעי ספרדית יהודית בעברית החדשה]", [[פעמים]] 56, עמ' 33-49]33–49 באתר [[יד יצחק בן-צבי]]}}, והוא הוכנס ל[[עברית]] בסוף [[המאה ה-19]] ב[[ירושלים]] על ידי [[חמדה בן-יהודה|חמדה]], אשתו של [[אליעזר בן-יהודה]].

מנהג [[הדלקת נרות חנוכה|מנהג הדלקת הנרות בחנוכייה]] הונהג כ[[סמל]] לציון [[חנוכת המקדש|חנוכת בית המקדש]], שכלל גם את חידוש הדלקת הנרות במנורה (בה נעשה [[נס פך השמן]]) בידי ה[[חשמונאים]] ב[[המאה ה-2 לפנה"ס|מאה ה-2 לפנה"ס]], לאחר שהצליחו לכבוש מחדש את [[בית המקדש השני]] מידי הכובשים ה[[התקופה ההלניסטית בארץ ישראל|יוונים]].

[[מצווה]] להדליק נרות בחנוכייה לפרסםולפרסם את [[נס פך השמן]] ברבים (פרסומי ניסא), לזכר ניצחון [[מרד החשמונאים|המכבים]] על [[בית סלאוקוס|היוונים]]. ולכן נוהגים להניח את החנוכייה בחלון הבית או בפתח, כדי שייראו מבחוץ. או בתוך הבית, סמוך לדלת הכניסה, בצד שמאל של הנכנס. זמן ההדלקה הוא מ[[צאת הכוכבים]] עד שתכלה רגל מהשוק, כלומר: ההדלקה צריכה להיות בזמן שעדיין מסתובבים אנשים בחוץ.

[[קובץ:20th century Hannukah lamp from Yemen - Musée d'Art et d'Histoire du Judaïsme.jpg|ממוזער|חנוכיה מתימן במבנה הקדום]]החנוכיה בימי קדם הייתה שורת [[מנורת שמן|מנורות שמן]] עשויות מ[[חרס]] או מתכת שהוצבו זו בסמוך לזו, או מנורה אחת עגולה בעלת שמונה פתחי פתילות. בימיב[[ימי הביניים]] התפתחו חנוכיית המתכת האשכנזית, וחנוכיתוחנוכיית החרס הספרדית,. בספרד הוסיפו לחנוכיה קיר אחורי ששימש לתלייתה, ב[[גרמניה]] עשו שימוש לראשונה בנברשת עומדת בעלת שמונה קנים בתוספת כן מוגבה עבור השמש, צורה זו כנראה בהשפעת מנורת בית המקדש, ב[[יהדות תימן|תימן]] השתמשו בקערת אבן (עשויה מאבן מיוחדת) בעלת חריצים סביב עיגולה.

שימוש בחנוכיה העשוייה מ[[כסף (יסוד)|כסף טהור]] כ[[הידור מצווה]] נזכר [[המאה ה-16|במאה ה-16]], בספרו של רבי [[משה בן מכיר]], סדר היום{{הערה|הלכות חנוכה, "ובענין הנרות שידליקו בהן, כל אחד יעשה אותן כפי כחו וכל המהדר אותם ביותר הרי זה משובח. ומי שידו משגת לעשות אותם מכסף יעשה אותם. ... לפחות מי שאין בידו לעשות כל השמונה נרות כסף יעשה אחד מהם כסף, ויהיה אותה שמחדש בכל לילה זכר לנס, וכל זה אם אינו מעכב, מראה בה חביבות המצוה וחפצו והשמחה שיש לו בה - שהוא עיקר העבודה כנ"ל."}}, הרב [[אברהם אזולאי]] כתב חמישהחמש עשרעשרה דרגות בהידור חומר החנוכייה{{הערה|ספר חסד לאברהם, מעיין ב, נהר נ"ח. והם: זהב, כסף, נחושת קלל, נחושת אדומה, ברזל, בדיל, עופרת, זכוכית, עץ, עצם, חרס מצופה אבר, חרס לא מצופה, קליפת רימון, קליפת אגוז, קליפת אלון.}}.

כיום לרוב החנוכייה מורכבת משמונה קנים המותאמים לקבלת שמונה נרות, וכן קנה נוסף המיועד ל'[[הדלקת נרות חנוכה#השמש|שַמָּש]]' (- הנר המהווה סימן לכך שלא יעשו שימוש של חול בנרות המצווה וכן משמש להדלקת יתר הנרות). הסיבה המקובלת למספר הקנים היא שהם מסמלים את [[נס פך השמן|שמונת ימי הנס]]. ב[[פסיקתא רבתי]] (פרשה ב) מובאת סיבה אחרת: כאשר נכנסו החשמונאים לבית המקדש, הם אילתרו שמונה שיפודים שבהם הדליקו נרות.