הבדלים בין גרסאות בדף "עומר בן אל-ח'טאב"

אין תקציר עריכה
מ (הסרת קטלוג כפול בין "קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-xx" וקטגוריות בנות שלה. ראו דיון שעבר מהמזנון בשיחת קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-18#קטגוריות. (תג))
עומר נחשב למייסד [[האימפריה המוסלמית]]. הוא השלים את ההשתלטות על חצי האי ערב, לחם נגד ה[[ביזנטים]] וכבש את [[ארץ ישראל]], [[סוריה]], [[עיראק]] ו[[מצרים]]. עומר היה כובש [[ירושלים]], ו[[מסגד עומר]] ברובע הנוצרי ב[[ירושלים]] קרוי על שמו.
 
לפני מותו מינה אבו בכר את עמר בן אלח'טאב כיורש הח'ליפות. דרך זו של העברת השלטון, המכונה "עהד" (عهد), לא הייתה נפוצה בתרבות הערבית של הימים ההם. מינוי יורש לשליט נעשה בדרך-כלל באמצעות מועצה ("[[מועצה מייעצת|שורא]]") או על-פי קרבת משפחה. על-פי המסורת השיעית, המינוי היה פסול שכן הוא חסם את הדרך לעלייתו של [[עלי בן אבי טאלב]], יורשו הלגיטימי של מוחמד בעיני השיעים, כשליט על המוסלמים. בספרות השיעית כונו אבו בכר, עומר ועת'מאן בשם "גונבי הח'לאפה" כי לטענתם גזלו אותה מיורשה החוקי, עלי.
 
==תולדות חייו ופעלו של עומר==
עומר נולד במכה לשבט "בנו עדי" ובשנים הראשונות התנגד למוחמד שהיה מטיף לאסלאם. במקורות סוניים מסופר שהיה אדם אכזר מאוד וקבר את בתו הקטנה בחיים{{הערה|{{cite book|title=Fi Idhah Al-Qur'aan Bil Qur'aan.|page=63|chapter=9|author1=Adwa Al-Bayan}}}}
 
עומר היה מנהיג מוכשר ומנוסה והיו לו כינויים כגון "אלפארוק" (המיטיב להבדיל בין אמת לשקר, הוגן), "צאחב אלדרה" (בעל השוט המחמיר והקפדן), תואר זה נתן לו כי נהג להסתובב עם שוט, ב[[ערבית]]: "דרה" בידיו, ו"אמיר אלמא'מנין" ("אמיר המאמינים", כינוי שהפך מאוחר יותר לכינוי מסורתי שכיח לח'ליפה).
 
בעת שלטונו של [[אבו בכר]], היה עומר האישיות החזקה שעמדה מאחוריו, ואולי אף מאחורי הנביא שנהנה מהתאסלמותו. אישיותו היוותה דוגמה ומופת למאמינים - הוא היה צנוע, עניו ומסתפק במועט, ביתו היה פתוח לכול, ושלטונו דמה לשלטון השייח' בתקופת ה"[[ג'אהליה]]".
עומר קבע היררכיה נוספת בין הערבים עצמם. הוא העתיק את מוסד ה"[[דיוואן]]" הפרסי - משרד האוצר שתפקידו הראשוני היה תשלום קצבה משלל הכובשים. הראשונים בין מקבלי הקצבאות היו בני משפחת הנביא, אחריהם ה"[[מהאג'רון|מֻהאג'רון]]" וה"[[אנצאר]]" – חברי הנביא, ובתחתית הרשימה בני השבטים, החיילים. ה"מוואלי" לא זכו לכל קיצבה ממשלתית אף על פי שתרמו לכיבושים.
 
בני האוכלוסייה המקומית אשר לא התאסלמו היו "אהל אלדִ'מה" - בני חסות. מעמד זה יועד במקור רק לבני הדתות ה[[מונותאיזם|מונותאיסטיות]], אך בלחץ המציאות ניתן מעמד זה גם לדתות אחרות. עומר היה מי שקבע את היחס אל בני החסות ב"תקנות עומר".
 
ענינים אחרים שקבע עומר היו:
בני החסות היו במידה רבה אוטונומיים - נשארה להם זכות השיפוט על פי דתותיהם, וארגונם הקהילתי אוּשר. חובתם היחידה הייתה תשלום [[מס גולגולת]] ומס קרקע – שהיו מסים מקובלים מאוד. מס הקרקע הוטל גם על מוסלמים בעלי קרקעות, ואילו מס הגולגולת הוטל אך ורק על לא-מוסלמים כתמורה להגנה שהוענקה להם על ידי המוסלמים - דהיינו, התחייבותה של האימפריה האסלאמית להגן עליהם ולשומרם בחסותה.
* קביעת ההג'רה של מחמד ממכה לאלמדינה כראשית הספירה האסלאמית. ההג'רה חלה ב [[16 ביולי]] [[622]] ויום זה נקבע ל 1 בחודש מחרם הראשון בשנה האסלאמית.
* ערכי ומשקלי המטבעות האסלאמיים: פלש'- פלס מנחושת כערך הנמוך ביותר, 7 דינארים מזהב זהים במשקלם הכולל ל 10 דרהמים מכסף. בשנת [[2006]] חשבו גורמים ב[[מלזיה]] את המשקלים המדויקים שלהם ומשקלים אלו התקבלו כנכונים על ידי כל המוסלמים: 4.25 גרמים לדינאר זהב, 2.975 גרמים לדרהם כסף, וכך שוים 10 דרהמים במשקליהם המצורפים למשקליהם המצורפים של 7 דינארים מזהב. לימים ישתמש [[דאעש]] במשקלים ובערכים אלו למטבעותיו, אבל הסדרה הראשונה של המטבעות משנת הג'רה 1436 היתה כולה תרמית באשר לטוהר המתכות במטבעות ובאשר למשקליהם. שלטונות דאעש רמו את נתיניהם. משקלי המטבעות לא תאמו את מה שנכתב עליהם, והיו כולם עשויי פלדה מצופה ב[[כסף]], [[זהב]], ו[[נחשת]].
 
בני החסות היו במידה רבה אוטונומיים - נשארה להם זכות השיפוט על פי דתותיהם, וארגונם הקהילתי אוּשר. חובתם היחידה הייתה תשלום [[מס גולגולת]] ומס קרקע – שהיו מסים מקובלים מאוד. מס הקרקע הוטל גם על מוסלמים בעלי קרקעות, ואילו מס הגולגולת הוטל אך ורק על לא-מוסלמים כתמורה להגנה שהוענקה להם על ידי המוסלמים - דהיינו, התחייבותה של האימפריה האסלאמית להגן עליהם ולשומרם בחסותה. מס הקרקע על "בני החסות" היה 50 אחוזים מהיבול, ומס הקרקע שהוטל על מוסלמים היה "ח'מש'", חומש מן היבול. זה היה אמצעי לחץ לגרום לבני חסות להתאסלם. בקרב יהודים נטו הרוב כאשר עבודת האדמה חדלה להיות עסק מפרנס עבורם, ולא עמדו בנטל המסים, לנטוש את האדמות ולעבור לערים וכל הנוטשים החליפו את עסקיהם והתפרנסו מעבודות עירוניות, בעקר מסחר. תופעה זאת היא המקור לכך שיהודים הפכו ל"עם של סוחרים". בין המעוט שבחר להשאר בכפרים כעובדי אדמה היו שהתאסלמו כעבור דורות. כך קרה שהכפרים יוטה ואשתוע שתושביהם היהודיים התאסלמו במאה ה 9 לספירה הנוצרית, ל[[יטא]] ו[[סמוע]], המקורות האסלאמיים הזכירו שעומר היה מי שחלק אדמות בהר חברון לחייליו.
 
על-פי המסורת, עומר הוא שהנהיג את התאריך המוסלמי, המתחיל בשנת ה"[[הג'רה]]" של מוחמד לאל-מדינה (622).
1,322

עריכות