עומר בן אל-ח'טאב – הבדלי גרסאות

לפי [[חוזה עומר]] תעודה שמעמדה ההיסטורי לא ברור, התחייב עומר לבישוף [[סופרוניוס]], כי זכויות הנוצרים בירושלים יכללו מניעה של מגורי יהודים בה. אף שקיימת מחלוקת באשר לאותנטיות של התעודה עצמה, היא זכתה לשימוש תכוף בטענות ערביות (ראה [[אנטי ציונות]]). בחוזה התעודה נכתב: "זאת מה שנתן עבדאללה עומר אמיר המאמינים לתושבי איליה [היא [[איליה קפיטולינה]]] בעניין ביטחון: נתן להם ביטחון לנפשותיהם, רכושם וכנסיותיהם וצלביהם, [חוליהם] והבריאים שלהם ושאר העדה. כי לא ישכנו בכנסיותיהם והן לא תרסנה ולא יחסר מהן דבר ולא תהיה עליהם כפיה בענייני דתם, ולא ינזק מהם איש, ולא ידור באיליאה עמם אף אחד מהיהודים."{{הערה|[[יהושפט הרכבי]], כיצד הוסברה העמדה הערבית נגד ישראל בצבא המצרי, הוצאת משהב"ט 1968, עמ' 51 (כחלק ממערכי שיעור לאינדוקטרינציה אנטי-ציונית בצבא המצרי בשנות השישים) }}

המוסלמים לא פגעו בכנסיות הנוצריות, אך דרשו שיינתן להם המקום בו היה מקדשו של [[שלמה המלך]], כדי להקים בו מקדש לעצמם וכך זה נעשה{{הערה|[http://ro.scribd.com/doc/230963399/Constantin-Porfirogenetul-Carte-de-inv%C4%83%C8%9B%C4%83tur%C4%83-pentru-fiul-s%C4%83u-Roman#scribd ספר הלימוד שחיבר הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס השביעי עבור בנו] הספר תורגם ל[[רומנית]] על ידי וסילה גרקו {{רומנית}}}}.

 

לפי מקור אחר, עומר לא הסכים להמשיך את האיסור על ישיבת יהודים בעיר ולכן כינס את נציגי הנוצרים והיהודים לדיון על מספר היהודים שיורשו לגור בעיר. הנוצרים הציעו מקסימום 50 משפחות והיהודים דרשו לפחות 200. בסוף עומר פסק כי 70 משפחות של יהודים יורשו לגור בירושלים, פשרה שהתקבלה על שני הצדדים. לבקשתם ניתן להם להתיישב בדרום העיר, באזור גבעת [[העופל]], שנקרא מאז בשם "שוק היהודים". הבחירה היא בשל "קרבת הקודש ושעריו, וכן מי השילוח לטבילה"{{הערה|1=מקור מן [[הגניזה הקהירית]], מובא אצל [[דן בהט]] באטלס ירושלים, עמ' 76 עמודה ימנית}}.