אשם תורם כהגנה מוחלטת – הבדלי גרסאות

== ההתפתחות ההיסטורית של האשם התורם כהגנה מוחלטת ==

הדין ב[[משפט מקובל]] היה, כי אשמו התורם של הניזוק מעניק הגנה מלאה למזיק, וכך גם היה המצב המשפטי ששרר עד תחילת המאה ה-20 באנגליה ובארצות הברית. הגנת האשם התורם לא נתפסה כהגנה המביאה לידי חלוקת אחריות, אלא כהגנה מלאה שתוצאות החלתה היא העברת נטל הנשיאה מן המזיק אל הניזוק. כך היה המצב המשפטי באנגליה עד שנת 1945, עת נחקק חוק האשם התורם הנזיקי, המאפשר חלוקת אחריות במקרים של אשם תורם.

שורשי הדוקטרינה נעוצים בתביעה אנגלית משנת 1806 בשם ''Butterfield v. Forrester''. התובע נפצע כשסוסו נתקל במוט שהניח הנתבע שלא כדין. חבר המושבעים קבע כי התובע רכב מהר מדי מלכתחילה בצורה שבה לא היה יכול לבלום את סוסו גם אילו היה מבחין במוט בזמן, ולכן ייחס לו אשם תורם ושלל את זכאותו לפיצויים. השופט Ellenborough אף אמר כי "אשמתו של מזיק לא מסירה מן הניזוק את אחריותו לנהוג בזהירות כלפי עצמו". דהיינו, ביהמ"ש ייחס רשלנות לתובע עצמו אשר מונעת ממנו פיצוי מן הנתבע.

חמישים שנה לאחר קבלת הדוקטרינה באנגליה הפכה טענת האשם התורם לטענת הגנה נפוצה של מזיקים בבתי המשפט האמריקאיים, ואילו בתי המשפט חיפשו דרך להגביל את אחריותם של התעשייה המתפתחת לעובדיהם הנפגעים, ואת הפתרון מצאו בשימוש בדוקטרינה הנ"ל.

בתי המשפט טענו שיש ליישם את האשם התורם כהגנה מוחלטת מפני שהמושבעים התקשו לכמת את אשמו של תובע בגרימת נזקו, ולכן הטילו עליו את מלוא האחריות ושללו ממנו פיצויים. בנוסף בית המשפט השתמש בהנמקה כללית כי יש להעניש את התובע הרשלן על מנת ליצור סטנדרט זהירות אחיד בחברה. ההכרה הראשונה בדוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת הגיעה בשנת 1824 בפס"ד ''Smith v. Smith'', אשר ציטט את ההנמקה שניתנה בפס"ד ''Butterfield'' לאחר מכן אומצה השיטה בידי כל המדינות בארצות הברית.

בשנת 1908 [[הקונגרס של ארצות הברית]] חוקק את "חוק אחריות המעביד", אשר עסק בעובדי מסילות הרכבת. החוק קבע את העיקרון שמכונה היום [[אשם תורם כהגנה יחסית]], בעקבותיו נחקקו חוקים נוספים שתמכו בעיקרון האשם התורם היחסי.

המבחן הראשון הוא "מבחן הסמיכות" Proximate Cause . הנחת הבסיס היא שלנזק גורמים רבים, אשר מהווים חלק מהשתלשלות אירועים ספציפית שסופה נזק, מתוך הגורמים הללו יש לאתר גורם יחיד שאירע בסמיכות להתרחשות הנזק, והוא יהווה את הגורם שלו נייחס את האשם התורם.

מבחן זה קשור בקשר הדוק למבחן כלל ההזדמנות האחרונה Last Clear Chance. ביישום המבחן יש לבדוק למי מהצדדים הייתה ההזדמנות האחרונה למנוע את היווצרות הנזק. קרי, האשם התורם של התובע הניזוק לא תהווה הגנה לנתבע אם לנתבע הייתה ההזדמנות האחרונה למנוע את הנזק שנגרם תוך שימוש באמצעי סביר, ובאותו הזמן ידע, או שהיה אמור לדעת על הסכנה שבהתנהגותו של התובע.

ההסדר המשפטי הנבחר בישראל הוא אמנם הסדר של הגנה יחסית אשר נותן אפשרות לכאורה גם לאדם אשר לו אשם תורם של למעלה מ-90% ליהנות מסכום פיצויים כלשהו, אך הסדר זה מוקף בהסדרים משפטיים נזיקיים נוספים כגון מבחן הקשר הסיבתי המשפטי והקשר המשפטי העובדתי אשר מסננים ומפקחים על קבלת התביעות, כמו כן בבחינה של פסקי דין רבים נראה כי הגשת תביעות בהם קיים אשם תורם של למעלה מ-60% הן מעטות מאוד ובכך הסדר ההגנה יחסית אינו פוגע בצורה כה גורפת ו"בולע" את התרומה של הבחירה בהסדר זה למטרת הצדק המתקן והפיזור.

למשל, בפס"ד '''קריאל נ' קיבוץ משמר העמק''' נדון מקרהו של עובד חוץ ב[[קיבוץ]] שקפץ קפיצת ראש אל מים רדודים בחוף הים בכורסי, ובעקבות זאת נגרם לו שיתוק מהכתפיים ומטה. במקרה זה קבע השופט ש' ברילנר כי לתובע יש אשם תורם של 100% ובכל מקרה לא פחות מ-50% ולכן תביעתו נדחית. מדבריו של השופט משתמע כי גם במידהאם וישיש לתובע אשם תורם של 52% התביעה הייתה נדחית, דבר אשר סותר את ההסדר החלוקתי אשר נקבע בס' 68 לפקודה. עם זאת זוהי פסיקה חריגה אשר אינה מייצגת כלל את הרוח הפסיקתית אשר מיישמת את ההסדר החלוקתי.

הצעת הקודיפיקציה מגדירה את האחריות בנזיקין כאחריות לנזק שנגרם עקב התנהגות עוולתית או אחריות להתנהגות עצמה. מכיוון שהתנהגות עוולתית תיחשב כגורמת לנזק במידהאם והיאהיא הייתה הגורם העובדתי לנזק, דהיינו, בלעדיה לא היה הנזק נגרם, ואם סוג התהליך של גרימת הנזק וסוג הנזק היו בתחום הסיכון שמפניו באה העוולה להגן.

כפי שפורט קודם לכן, רוב מדינות ארצות הברית עברו לשיטת האשם התורם היחסי, אולם גם בשיטת האשם היחסי ישנה האפשרות שביהמ"ש ישלול לחלוטין מתן פיצויים, וזאת אם הוכח כי האשם התורם של הניזוק התובע נאמד ב-50% ויותר. לפי גישה זו יחושב סכום הפיצויים לו זכאי התובע, לפי גובה אשמתו היחסי בגרימת הנזק. לדוגמה, אם האשם התורם היחסי של הניזוק הנוהוא 25%, ביהמ"ש לרוב יפסוק כי הוא זכאי ל-75% מהפיצויים.

אך למרות הביקורות שספגה דוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת, ישנן עדיין מדינות בארצות הברית שעד לא מזמן יישמו אותה בבתי המשפט, דוגמת מדינת צפון קרוליינה. בתי המשפט בשנת 1994 הצדיקו את השימוש בדוקטרינה בהקשר של תביעות בגין רשלנות רפואית, דוגמת רופאים אשר מטופליהם ביצעו ניסיון התאבדות ותבעו את רופאיהם על טיפול רשלני שגרם לנזק. הטענה שהועלתה כנגדם על ידי הרופאים הייתה כי התנהגותם הרשלנית כלפי עצמם היא שגרמה לנזק ולא הטיפול שהוענק על-ידם, וכאמור האשם התורם של המטופל שולל ממנו כליל את הזכות לפיצויים. דוגמה נוספת לביטוי הדוקטרינה ב[[רשלנות רפואית]] נוגעת למטופל אשר לא מילא אחר הוראות הרופא המטפל וכשתבע פיצויים מצא עצמו ניצב מול טענת אשם תורם שהעלה הרופא כנגדו.

כיום ישנן ארבע מדינות בהן עדיין נהוגה הדוקטרינה ומחוז קולומביה, ב-20 מדינות נהוגה הדוקטרינה של הגנה יחסית מוגבלת של 50% וב- 13וב־13 מדינות 49%.

מאידך יש מומחים רבים הסוברים כי הסדר ההגנה היחסית יעיל יותר במקרים של העדר מידע מדויק על הסטנדרטיים החוקיים ומידת הזהירות שכל אדם צריך לנקוט. הצדדים נוהגים לחרוג מהסטנדרט הרצוי של מידת הזהירות על מנת לאפשר לביהמ"ש מרחב תמרון בקביעת האשם. נטייה זו בולטת במיוחד במקום בו נהוג הסדר ההגנה המוחלטת. הסדר ההגנה היחסית נותן תמריץ מתון לנקיטת אמצעי זהירות סבירים.

נניח תאונה אשר ערך הנזק בכל פעם שהיא מתרחשת הנזק הוא - 80$.

הנחה נוספת – התאונה יכולה להימנע על ידי השקעה באמצעי זהירות בערך של - 60$.

במידהאם ורקרק אחד מהצדדים יישא בעלות הנזק ישתלם לו להשקיע את ערך מניעת הנזק (60$), לעומת זאת במידהאם והאחריותהאחריות תחולק בין שני הצדדים, לא יוציא אף צד יותר מ-40$ על מנת להימנע מהנזק, והנזק לא יימנע. על כן, בהיעדר אפשרות של מיקוח והחלטה משותפת על חלוקה בנקיטת עלות אמצעי הזהירות, לא ישתלם לצדדים להימנע מהנזק.

ניתוח נוסף נעשה על ידי [[ריצ'רד פוזנר]]. נניח תאונה שערך הנזק שלה הוא 1000$. התאונה יכולה להימנע בוודאות על ידי השקעה של הנתבע בערך של 50$ ושל התובע בערך של 100$, לדעת פוזנר במידהאם ורקרק אחד מהצדדים ישא בעלות הנזק ישתלם לו להשקיע ולנקוט באמצעי הזהירות. במידהאם ושניהםשניהם יישאו בעלות הנזק, לשניהם ישתלם להשקיע בנקיטת אמצעי הזהירות מה שיביא לידי כך ש- 100$ של ההשקעה יהיו מיותרים. ייתכן גם שאף צד לא ישקיע את עלות נקיטת אמצעי הזהירות בשל הסתמכות על הצד השני.

לעומת הטענות הנזכרות לעיל אשר תומכות בכך שהסדר ההגנה היחסית אינו מוביל להרתעה יעילה, ישנם רבים הסוברים כי הסדר ההגנה היחסית יעיל ומרתיע יותר במקרים של העדר מידע מדויק על הסטנדרטיים החוקיים ועל מידת הזהירות שעל אדם לנקוט. הצדדים נוהגים לחרוג מהסטנדרט הרצוי של מידת הזהירות על מנת לאפשר לביהמ"ש מרחב תמרון בקביעת האשם. נטייה זו בולטת במיוחד במקום בו נהוג הסדר ההגנה המוחלטת. הסדר ההגנה היחסית נותן תמריץ מתון לנקיטת אמצעי זהירות סבירים.

ע"א 323/56 '''ברשוב נ' שורצקי''', פ"ד י"א 1433.

(Guido Calabresi '''The Costs of Accidents: A Legal and Economic Analysis''', 158 (1970.

C. Lowndes," Contributory Negligence", 22 ''Geo L.J''. 675 ,677(1934)

Gary T. Schwartz, "Contributory and Comparative Negligence: A Reappraisal", ''87 Yale L.J''. 697,722(1978)

.('''Federal Employer's Liability Act''' (F.E.L.A),45 U.S.C. § 51-60 (1975

==קישורים חיצוניים==