מטרד ליחיד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לקל וחומר |
הסרת קישורים עודפים, החלפות (הוא, היא, אם, אף על פי ש) |
||
שורה 5:
סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=
44(א). מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם ; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.}}
מדובר בעוולה נזיקית שנשאבה מן [[המשפט המקובל]] (האנגלי) כמעט בשלמותה. לעוולה זו נוספו הסדרים שנקבעו בפסיקה בחו"ל, למעט התפתחויות מסוימות במשפט המקומי הישראלי.
המוקד בעוולה טמון בהשפעתה של ההתנהגות המזיקה על הנאתו או שימושו של הזולת במקרקעין שלו – לשון אחר – טיב ההפרעה, ולא טיב ההתנהגות גופה. לפי פרופ' [[דוד קרצמר]], ההתנהגות או הפעילות מולידה אחריות ביחס להשפעה שלה על הנאתו של הזולת במקרקעין שלו.
==יסודות העוולה==
המחוקק עומד על שלושה אופני פעילות של המזיק, בהם הוא ייתפש כאחראי לביצוע העוולה:
התנהגות – הכוונה היא לפעילות אקטיבית, ואחת היא לגבי צורת הפעילות ומקום ביצועה. לדוגמה, הפעלת מכונה הגורמת לרעש או ריחות עזים הפוגמים בהנאתם הסבירה של דיירי בית מסוים – תוליד אחריות של מפעיל המכונה כלפי הדיירים, בין אם הלה הפעיל את המכונה ברחוב או בחצרו-הוא. בנוסף, האחריות אינה פגה אם ההפרעה נגרמת מחפץ שכבר איננו בשליטת הנתבע ואין באפשרותו להסירו. לדוגמה, בניין הנבנה תוך הפרעה למאור השמש בבית דייר שכן מקים עילת תביעה כלפי בונה הבניין, גם לאחר שהבניין הועבר מחזקתו. קרצ'מר טוען כי ככלל נדרשת פעילות אקטיבית ולא הימנעות מפעולה – אלא אם כן מוטלת חובה מיוחדת בחוק לביצוע פעולה פלונית שהאדם נמנע מלבצעה.
ניהול עסק – אחריות בעל העסק משתרעת על הפרעות הנגרמות מניהול העסק הן על-ידו והן על ידי אנשים שהוא אינו אחראי על מעשיהם (לדוגמה הלקוחות), ואפילו מעשים אלו נעשים ברשות הרבים (Wagstaff v. Edison Bell Co.).
===שימוש במקרקעין===
אחריות התופש במקרקעין (קרי, האדם המחזיק בקרקע) משתרעת על כל הפרעה הנגרמת כתוצאה מפעילות המבוצעת על-ידו בקרקע, או על ידי קבלנים עצמאיים מורשים מטעמו (לדוגמה, נגרים או קבלני בניין). המלומד פלמינג טוען כי אחריותו של תופש המקרקעין לפעילות הקבלן קמה כל עוד הסיכון להפרעה כרוך באופן טבעי בפעילותו (לדוגמה, עבודות עפר המפזרות אבק בחלקת השכן), ואינו נובע מתוך רשלנות מקרית שלו.
בנוסף, הפרעה להנאתו של פלוני ממקרקעיו אשר נגרמת מתוך מצב או תנאים שנוצרו בקרקע של אלמוני – בין אם על ידי כוחות-טבע או אדם לא מורשה– מקימים אחריות של אלמוני כלפי פלוני,
זוהי ההלכה במשפט המקובל (כפי שבא לידי ביטוי בפס"ד Sedleigh-Denfield v. O'Callaghan), לפיה האחריות מבוססת על רשלנות המזיק, תוך התחשבות – בבדיקת סבירות האמצעים למניעת ההפרעה – בנסיבות סובייקטיביות הקשורות במצב המחזיק. בפרשה אחרת (Qring v. Cohen )
===האינטרס המוגן של התובע===
זהו היסוד הדומיננטי בעוולה. ביהמ"ש העליון קבע בפס"ד צוצרסקי נ' סנדלר
===סוג הנזק שנגרם לתובע (ההפרעה)===
בניגוד לדעה במספר פסקי-דין מקומיים (לדוגמה ע"א 44/76 אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ' שוורץ)
===האם השימוש סביר?===
ישנה דרישה נוספת כי דבר הנחשב על ידי בעל אינטרס כהפרעה לשימושו בזכותו בקרקע לא בהכרח ייחשב כהפרעה ל"שימושו הסביר" במקרקעין. מושג זה עמום גם הוא, ועוולת המטרד חותרת ליצור איזון בין מאוויי בעלי האינטרסים במקרקעין לבין צורכי הציבור ופעולות שונות של פרטים המתנגשות עם מאוויים אלה. ביסוד העוולה מעוגן עיקרון ההדדיות – האיזון בין דרישתו של הנתבע לנהל פעילות לבין דרישתו של התובע להנאה מלאה מן המקרקעין נעשה על ידי בחינת סבירותה של ההנאה הנדרשת על ידי התובע. כך, לדוגמה, ביהמ"ש הכריע לטובת דיירים שסבלו מרעש שבקע מבית-מלאכה בבניינם (הממוקם באזור מעורב של מגורים ותעשייה). ביהמ"ש פסק כי הרעש שולל את ההנאה הסבירה של הדיירים (ולפיכך מתהווה לכדי מטרד). על פי ביהמ"ש (בהלכת קליין) הדיירים זכאים למידה צנועה של הנאה ונוחות מרכושם (בהתחשב בטיב הנסיבות והנכס) ומעשה הנתבעים שלל זאת מהם.
מעבר לסוג ההפרעה, יש לשקול האם השימוש הסביר צריך לכלול הגנה כנגד הפרעה מהסוג הנדון: השאלה האם הפרעה מסוימת פוגעת בשימוש סביר במקרקעין היא שאלה עובדתית התלויה בנסיבות כל מקרה, אך ישנם שיקולים מסוימים המדריכים בתי-המשפט בשאלת הסבירות:
====מקום וטיב מקרקעי התובע====
סוג הפעילות שהמקרקעין מיועדים לו ישפיע על הגדרת הפעילות כסבירה או כבלתי סבירה. לעניין זה חשוב סיווג המקום לפי תוכנית מתאר (אזור תעשייה או מגורים) ושימושי הקרקע הרגילים באזור בפועל. לעניין זה חשוב פס"ד עזרי נ' קליין, הקובע כי יש לבחון את שימושי הקרקע הרגילים באזור הלכה למעשה (אדם השוכן באזור המורכב מדירות מגורים בלבד זכאי לחיים שקטים יותר מרעו, השוכן באזור המורכב מבתי מגורים לצד בתי מלאכה ומסחר). יתרה על כך, נקבע כי גם האחרון זכאי למידה מינימלית של הנאה מדירתו.
====חומרת ההפרעה====
החומרה תלויה בעצמת ההפרעה (נזק פיסי לנתבע לעומת פגיעה בנוחותו), מועדה (לילה או יום), משכה ותדירותה (קבועה או ארעית). הדעה המקובלת (המיוצגת על ידי דעתו של המלומד פרוסר) היא שאין הכרח כי נזק פיסי ייחשב הפרעה לשימוש הסביר במקרקעין,
====חשיבותה/תועלתה של פעילות הנתבע====
חשיבותה החברתית של פעילות לא תהווה טעם לפטור את הנתבע מאחריות להפרעה הנגרמת על-ידו, אך תהווה שיקול רלוונטי בבחינת הסעד שיינתן לתובע, כפי שנקבע בפרשת אתא.
====הוספת הפרעה====
עצם העובדה שהמטרד היה קיים לפני שהתובע תפס או רכש את המקרקעין, יכולה להיות שיקול רלוונטי בבחינת שאלת הסבירות – אך כשלעצמה אין בה הגנה מפני מטרד (כפי שנקבע בס' 46 לפקודת הנזיקין). הרעיון העומד מאחורי הלכה זו היא שאין להתיר לאדם המגיע ראשון לאזור מסוים לקבוע או להגביל את ההנאות והשימושים שיוכלו לעשות במשאבי המקרקעין הבאים אחריו. זאת, מכיוון שמשאבי הקרקע בעולם הם מוגבלים. הלכה זו באה לידי ביטוי בפרשת עזרי נ' קליין, כאשר ביהמ"ש (הן השופט ויתקון והן השופט ברנזון) הכריע כי הפעלת שלוש משמרות בבית מלאכה הן מטרד, אך לו היה מדובר בתופעה הנמשכת שנים רבות אז ייתכן והיה מחליט אחרת. מכיוון שלא היה זה המצב (הופר הסטטוס קוו על ידי הוספת המשמרות), ניתן צו מניעה נגד הנתבעים (בית המלאכה).
===דרך מעשית למנוע ההפרעה===
אם ישנה דרך לנהל את הפעילות מבלי לגרום את ההפרעה – אזי אי-נקיטה באמצעים סבירים למנוע או להקטין את ההפרעה יהווה שיקול בהכרעה אם ההפרעה תיחשב בלתי סבירה (כפי שבא לידי ביטוי בפס"ד Harrison v. Southwark and Vauxhall Water Co.).
===האשמה===
ישנה מחלוקת בספרות המשפטית אם אחריות בגין מטרד ליחיד תלויה בקיום [[אשמה]] מצד הנתבע (ויש לראות בעניין זה את דעת פרופ' פרידמן)
1) לפי הלכה זו ניתן להסיק כי לצורך אחריות אין צורך בהתרשלות (כהוראת מושג זה בעוולת הרשלנות), שכן גם נתבע שנקט בכל האמצעים הסבירים למנוע את ההפרעה יכול לשאת באחריות שזו גרמה. כפי שמבאר פרופ' קרצ'מר, יש להבחין בין התרשלות ובין אשמה: מכיוון שהתרשלות עומדת בסימן מחדל או אי-התערבות של הנתבע, יש להוכיח כי הייתה מחויבות כלפי הנתבע להתערב במצב הדברים כדי למנוע את ההפרעה. המבחן לקביעה זו הוא מבחן "ההתנהגות הסבירה", ובמבחן זה השופט מתחשב בשיקולי עלות האמצעים למניעת הנזק, מידת הסיכון שייגרם הנזק, וכדומה. לדוגמה: אם כתוצאה מגשם או שיטפון נגרם נזק למקרקעין התפוסים על ידי אלמוני, אם השיטפון ממשיך לכיוון מקרקעיו של פלוני – אין אלמוני אחראי כלפי פלוני על הנזקים שנגרמים לו, אלא אם כן אלמוני יכול היה למנוע את הנזקים על ידי נקיטת אמצעים סבירים. אין השופט נדרש לשיקולים אלו כאשר מדובר במעשה אקטיבי – משום שבמקרה זה די בהוכחת אשמה (כלומר, שההפרעה הייתה תוצאה צפויה מפעילות הנתבע). לסיכום, השאלה של אשמה, והצורך בצפיות כביטוי לאשמה – מתעוררת אך ורק כאשר הסעד המבוקש הוא [[פיצויים]]. אם וכאשר מדובר בפעולת ציווי (לדוגמה, מתן צו מניעה) – משום שמדובר בפעולה נמשכת או עתידית.
שורה 59:
===משפט ניו זילנדי===
במשפט הניו זילנדי עוולת המטרד ליחיד, בדומה למשפט הישראלי נועדה למנוע מאדם פגיעה בהנאה מהקרקע שלו. עם זאת, לא כל הפרעה להנאה מהמקרקעין תוביל מיד לעוולת המטרד ליחיד.(S. Todd The Law of Torts In New Zealand)
מטרדים נוספים יכולים להיות בדמות רעש (McKelvey v. Invercargill Milk-Supply Co Ltd),
מהסתכלות על הוראות החוק הניו זילנדי ניתן להבחין בדמיון רב בין השיטה המשפטית הניו זילנדית לשיטה המשפטית הישראלית. בשתיהן, כפי שנראה להלן, הנאה ממקרקעין אינה מוגבלת להגנה מפני פגיעות פיזיות בלבד במקרקעין, אלא גם מפגעים סביבתיים כגון רעש או [[זיהום אוויר]] אינם נעלמים מעיני המחוקקים בשתי המדינות, והמחזיק במקרקעין זכאי להגנה גם מפני פגיעות מסוג זה.
==סקירת חוקים נוספים, להם קיימת השקה עם עוולת המטרד ליחיד==
▲===הוראות החוק הרלוונטיות===
בנוסף לפקודת הנזיקין, ישנן הוראות חוק מחוץ לפקודה אשר מתקשרות לעוולת המטרד ליחיד.
====חוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961====
חוק זה, המוכר גם בשם "[[שמעון כנוביץ'|חוק כנוביץ]]" מגדיר שלושה מצבים שייחשבו כמטרד ליחיד אם יתקיימו: גרימת רעש, ריחות וזיהום אוויר חזקים או בלתי סבירים מכל מקור שהוא, אם הם מפריעים, או עשויים להפריע, לאדם הנמצא בקרבת מקום או לעוברים ושבים.
פרשנות מצמצמת: לפי פרשנות זו, ההפרעות המפורטות בחוק הן רק סוגי הפרעות אשר יכולות להיחשב כמטרד ליחיד ואינן נותנות זכות תביעה לאנשים שאינם בעלי אינטרס במקרקעין, כגון עוברים ושבים.
פרשנות מרחיבה: לפי פרשנות זו, גם עוברים ושבים, ובעצם כל אדם הנמצא בקרבת מקום, הם בעלי זכות תביעה
ביהמ"ש העדיף את הפרשנות המרחיבה, ועל ידי זאת הרחיב את מעגל בעלי זכות התביעה בגין מטרדים גם לאנשים להם אין אינטרס במקרקעין.
לאור כך, מתעוררת השאלה בדבר נחיצותו של החוק למניעת מפגעים במקביל לסעיף 44 ל[[פקודת הנזיקין]]. פרופסור קרצ'מר מבחין בין השניים: ההבדל בין שתי הוראות חוק אלה נעוץ בנטל השכנוע הרובץ על כתפי התובע.
וינוגרד, במאמרו "מניעת מפגעים כיצד?", טוען שהחוק למניעת מפגעים מיותר כולו, לרבות הסעיף המשיק לעוולת המטרד ליחיד - סעיף 13.
פרופסור קרצ'מר מצטרף לדעתו של בית המשפט ומקבל את הפרשנות המרחיבה לחוק למניעת מפגעים. לעומת זאת, מעיון בסעיף 12 להצעת החוק למניעת מפגעים, עולה דווקא כי הפרשנות המצמצמת היא זו שעולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק, מפני שהסיפא של הסעיף קובעת כי הפרת החוק למניעת מפגעים
לסיכום נקודה זו, נראה כי סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים אינו מיותר. אם נותיר את עוולת המטרד ליחיד ככלי הבלעדי בידי התובע, עלולים אנו ליצור מצב, בו נפגע לא יצליח עובדתית להוכיח לבית המשפט את הנזק וכך יוותר ללא פיצוי או ציווי. במקרים כאלו, בא לעזרתו של הניזוק החוק למניעת מפגעים, שמהווה סוג של רשת ביטחון לניזוק, שיכול בהסתמך על הוראות חוק זה לקבל פיצויים,
ביולי 2013 אישרה הכנסת תיקון לחוק לפיו בסמכותו של שוטר להיכנס למקום שבו יש חשש סביר לכך שמתבצעת עבירה של גרימת רעש, לצורך הפסקתו. השוטר רשאי לבקש להפסיק את העבירה ולנקוט אמצעים לשם כך. על השוטר להזדהות בפני השוהים במקום בשמו ולהציג תעודת שוטר.
====חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, סעיף 17====
סעיף 17 לחוק המקרקעין וסעיף 44 לפקודת הנזיקין הם הוראות מקבילות, אך קיימים הבדלים בין השניים, עליהם עומד פרופסור קרצ'מר בספרו "מטרדים":
סעיף 17 מגן על מחזיק במקרקעין, כלומר גם על בעלים שלא שולט שליטה ישירה במקרקעין. סעיף 44 לעומתו, מגן רק על בעל אינטרס ישיר במקרקעין.
שורה 92 ⟵ 91:
====סעיף 29 לפקודת הנזיקין – הסגת גבול במקרקעין====
בעבר ההבדל היה בין גרימת נזק ישיר לבין גרימת נזק לא ישיר. הסגת גבול כללה את הנזק הישיר ואילו המטרד את הנזק הלא ישיר. דוגמה זו הומחשה היטב על ידי פרופסור קרצ'מר בעזרת פסק דין אנגלי משנת 1725 בעניין Reynolds v. Clarke: אם הנתבע שופך מים לתוך חלקתו של התובע הוא אחראי בהסגת גבול, אך אם הוא בונה תעלה שדרכה יזרמו מים לתוך חלקת התובע, הוא אחראי בגין מטרד.
כיום עוולה הסגת הגבול מגינה על מחזיק במקרקעין החזקה ייחודית, ואילו עוולת המטרד ליחיד מגינה על כל בעלי הזכויות במקרקעין.
הסגת גבול דורשת חדירה פיזית למקרקעין, כפי שניתן לראות לדוגמה, בפסק הדין בעניין נגר נ' דהרי. בעוד המטרד ליחיד מסתפק בחדירה של רעש, ריחות ואף מצבים ללא חדירה כלל, כמו הסתרת חלון ראווה, כפי שניתן להיווכח בפסק הדין בעניין נכסי משפחת מלקינד בע"מ נ' החברה הכללית להספקה.
מטרד דורש הפרעה של ממש לשימוש במקרקעין ואילו בעוולת הסגת הגבול אין נפקא מינא אם החדירה גרמה לנזק או לא.
בעוולת הסגת הגבול ניתן לקבל פיצויים רק
====עוולת הרשלנות====
לכאורה שתי העוולות מגינות על אינטרסים שונים. עוולת המטרד ליחיד מגינה על אינטרס השימוש הסביר בקרקע ואילו עוולת הרשלנות באה למנוע צורת התנהגות - רשלנות של הנתבע.
====כלל Rylands v. Fletcher====
שהובא בספרו של Street קובע כי: "אדם אשר תוך כדי שימוש לא טבעי במקרקעין שלו, מכניס למקרקעין ואוגר בהם כל דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, יהיה אחראי לנזק שייגרם כתוצאה מהימלטותו של דבר זה. מעיון בכלל זה אנו למדים כי אדם אחראי גם לנזק שנגרם כתוצאה מדבר מה ש"נמלט" מן המקרקעין שלו, ואין [[נפקא מינה]] אם מדובר בחיה שנמלטה בפועל או במים ש"נמלטו". גישה אחת לסוגיה גורסת כי כלל זה
====הפרעה לאור שמש====
קרצ'מר מציין כי קיימת הפרדה בין זכויותיו של אדם להנאה מהמקרקעין שלו לבין הזכות להנאה מאור שמש. שוני זה
====מניעת תמיכה====
שורה 112 ⟵ 111:
==הצעת הקודיפיקציה==
בהצעת הקודקס האזרחי (הקודיפיקציה)[http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/DA9B2F1E-AC78-491A-83EA-38F691A4C53E/0/Hok.pdf],
==מבט לעתיד==
נראה כי המגמה היא הרחבת גבולות עוולת המטרד ליחיד בשני אופנים: מחד, הרחבת מעגל הזכאים לתבוע בגין מטרד ליחיד, כלומר לא רק מחזיקים במקרקעין אלא גם אנשים שרק נהנים מהמקרקעין. ומאידך, הרחבת המאורעות הנופלים תחת הגדרת המטרד. לשון החוק אינה מספקת לנו מבחן חד-משמעי לגבי גבולות המטרד אלא נוקטת במושגי שסתום כגון "הפרעה של ממש". עמימות זו של לשון הסעיף נותנת יד חופשית לבתי המשפט לפרש מושגים אלו כראות עיניהם, דבר אשר עלול להוביל לתוצאות שאינן בהכרח רצויות. השאלה המתבקשת היא, עד כמה ראוי למתוח את גבולות העוולה, מבלי שזו תאפיל על זכויות אחרות? האם פגיעה בשקט נפשי היא מטרד?
כל אלה הן שאלות מהותיות שעליהן בית המשפט טרם נתן את הדעת. שאלות אלה חשובות לא רק לאותם מקרים ספציפיים אליהן הן מתייחסות, אלא התשובות עליהן יבחנו את מגמת בתי המשפט לעתיד, מתיחה מוגזמת של גבולות העוולה עלולה להוביל ל"פיצוץ", כלומר הגעה למצב בו העוולה מכסה ספקטרום רחב מדי של מקרים ורמת הזהירות הנדרשת בכל פעולה תהיה גבוה מדי מחשש מתביעה בגין מטרד. חשש נוסף הוא מפני סחטנות של תובעים פוטנציאליים. בהיעדר גבולות ברורים של העוולה, כל בעל אינטרס במקרקעין יראה עצמו כתובע אפשרי בגין כמעט כל פעילות שיש לה נגיעה כלשהי במקרקעין שלו, אף שאין היא בהכרח מסיבה לו נזק ממשי. מאידך, פירוש מצמצם של ביהמ"ש עלול לרוקן את העוולה מתוכן ולצמצמה למספר מקרים מוגבל, שיקל על מטרידים להתגונן מפני תביעה ולטעון שמעשיהם לא עונים על דרישת הסעיף. מעיון בפסקי הדין הבאים שיינתנו בבית המשפט בנושא המטרד ליחיד, ניתן יהיה לנסות וללמוד לאיזה כיוון נוטה מגמת בתי המשפט, האם לכיוון הפרשנות המרחיבה, או שמא היצמדות להלכות הקיימות מבלי להרחיב יתר על המידה את קשת המקרים הנופלים תחת ההגדרה "מטרד ליחיד".
==מבט ביקורתי מנקודת מבט של הניתוח הכלכלי של המשפט==
על פי גישת [[הניתוח הכלכלי של המשפט]], נועדו דיני הנזיקין לשמש תחליף להסדר הפרטי אליו צפויים היו להגיע המזיק והניזוק מלכתחילה, לפני התרחשות הנזק לניזוק. הצורך בתחליף להסדר הפרטי נובע מהוצאות העסקה הגבוהות להן חשופים הצדדים, אשר ברוב המקרים אינם מכירים זה את זה טרם נגרם הנזק וקמה העילה לתביעה. ההסדר המשפטי בא לתקן את "כשל השוק" באמצעות כללי אחריות, אשר באים לשקף את המצב כפי שהיו מגיעים אליו הצדדים באופן "פרטי".
הדיון צריך להתמקד אפוא ברמת הנזק הנדרשת לשם סיווגה כמטרד הדורש פיצוי. קביעת רמת נזק נמוכה מדי תרתיע את הפועלים בענפי השוק הרלוונטיים לעוולה, כדוגמת ענף הבניה, ועלולה להביא לתוצאה לא אופטימלית, כאשר יזמים ימנעו מביצוע פעולות מתוך שיקולים כלכליים, שייפגעו מהצורך לשלם פיצויים על כל מטרד קטן שיווצר. מאידך, ייתכן ונרצה למנוע את המטרד משום היותו אקט לא מוסרי ולא צודק, ולא להתייחס אליו רק כאל שיקול כלכלי גרידא, במקרה כזה הסכנה לחוסר [[יעילות כלכלית]] אף עולה, כי כל מטרד עלול לסכל פרויקט ענק,
סכנה נוספת טמונה בתובע סחטן (hold out [[בעיית הסחטן]]): תובע כזה ידע שבמקרה של תביעה בגין מטרד תהא ידו על העליונה ולכן יוכל לסחוט את הנתבע ולדרוש פיצויים מוגזמים תמורת אי-הגשת תביעה מצדו. בפסק הדין '''אתא נ' שוורץ''' דן בית המשפט העליון בסוגיית הנזק הכלכלי מן המטרד לעומת הנזק הלא-כלכלי, ונראה כי בשקלול הנתונים שלפניו, הנזק הלא-כלכלי מקבל עדיפות על פני זה הכלכלי. אימוץ גישה זו, בה למעמד המוסרי של המטרד יש יתרון על פני הנזק הממשי לו הוא גורם, יוצר מצב מסוכן בו תובע דווקני עלול לסכל פעילות רצויה של נתבע,
סעיף 74 לפקודת הנזיקין בא להתמודד עם הקושי שנוצר. לשון הסעיף אומרת: {{ציטוטון|"בית המשפט לא יתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפיצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהיה בו משום התעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים"}}. מכאן אנו למדים כי המחוקק זיהה את הסכנה הקיימת בהענקת עדיפות לפן המוסרי של מטרד על פני הפן הכלכלי. עם זאת, בסעיף קיימים שני מושגי שסתום, שבכל אופן מותירים את ההחלטה בידי בית המשפט. לא מצוין בפקודת הנזיקין מהו נזק קטן או איזו תביעה היא בגדר התעמרות בנתבע. וכף אנו חוזרים שוב אל נקודת המוצא, בה בפני השופט עומדת ההכרעה בין הצד המוסרי והצודק של המטרד לבין ההיבט הכלכלי. בפרשת אתא נ' שוורץ, בית המשפט היה בדעה שאימוץ גישה שנוטה לצד הכלכלי, כלומר מתן עדיפות לפיצויים על פני מתן ציווי, יהיה בו משום סיכול של גישת המחוקק שטרח לכלול את המטרד בין אבות הנזיקין והביע בזה את דעתו שגרימת מטרד היא מעשה אסור שיש למנעו.{{ש}}
גישה
שיקול חשוב שמביא בית המשפט הישראלי בהעדפתו את הגישה שמחמירה עם הנתבע בכל הנוגע למוסריותו של המטרד הוא טובת הכלל. בית המשפט מניח כי אם תינתן לנתבע האפשרות להמשיך ולקיים את המטרד, תוך תשלום פיצויים לנפגע, יווצר בעצם מצב עניינים בו לנתבע לא יהיה תמריץ לחפש אחר פתרונות טכנולוגיים שיסירו את המטרד, אלא, מתוך שיקול כלכלי טהור, הנתבע ימשיך לשלם פיצויים עבור המטרד, והמטרד יוותר על כנו.{{ש}}
לסיכום, למטרד קיימים שני היבטים מרכזיים: האחד הוא ההיבט הכלכלי, כלומר מהי העלות הכלכלית בהימצאותו של המטרד ומהי העלות להסרתו; מאידך, קיים ההיבט המוסרי - עצם הימצאותו של המטרד בפקודת הנזיקין מראה כי המחוקק התייחס אל המטרד כאל דבר לא רצוי, לכן אין תמיד לפטור את המטריד בתשלום פיצויים, אלא לעיתים נדרוש כי יסיר את המטרד, אף אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם יעילות כלכלית. מתן עדיפות גורפת להיבט המוסרי עלול ליצור מצב של ניזוק דווקן וסחטן שינסה לקבל פיצויים מוגזמים עבור הנזק שנגרם לו. עם סוג כזה של ניזוקים בא להתמודד סעיף 74 לפקודת הנזיקין. הסעיף מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים במקום צו מניעה במקרים של נזק קטן או התעמרות של הניזוק בנתבע. עם זאת, הסעיף נתון לפרשנותו של בית המשפט, שעליו מוטלת המשימה להחיל את לשון הסעיף על נסיבות העניין ולקבוע אם אכן מדובר בנזק קטן או בהתעמרות.
==ביבליוגרפיה==
===חקיקה ישראלית===
הצעת חוק דיני ממונות, תשס"ו-2006
|