הטבת נזקי גוף – הבדלי גרסאות

לצורך קבלת תמונה מלאה לגבי ה[[נזק]] ותוצאותיו, יש לצרף ליחסי המזיק–ניזוק את המיטיב. ד"ר [[נינה זלצמן]] מסבירה במאמרה, "הטבת נזקי גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק, מיטיב, מוטב", כי הטבת הנזק אינה משפיעה על כללי האחריות בנזיקין: בעת קביעת היקף האחריות הנזיקית של המזיק כלפי הניזוק, אין להתחשב בעובדת ההטבה, ויש לפסוק [[פיצויים]] בהתאם לאחריותו הנזיקית של המזיק. עובדת ההטבה תעטה חשיבות '''רק בעת חלוקת הפיצויים'''. ההטבה מעלה שאלות שונות בדבר הזכויות והחובות שבין המזיק, המטיב והניזוק, וחלוקת נטל הפיצויים ביניהם. זלצמן, נועצת את עיצובה של מערכת היחסים הנ"ל בגישתה של שיטת המשפט ל'''מטרת דיני הנזיקין''', וכן בנכונותה להכיר בזכות המיטיב לשיפוי הוצאותיו, בגין הטבת הנזק.

השופט [[אהרן ברק]] מונה במאמרו "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", את הפונקציות השונות שממלאים [[דיני הנזיקין]], ובפרט דיני הנזיקין בישראל, תוך שהוא עומד על השפעתן בקביעת שיעור הפיצויים. פרשנותו של [[חוק]], העוסק בהענקת 'פיצויים' לניזוק, מתבצעת בהתאם למטרה החקיקתית שביסוד [[דיני הנזיקין]]. אם שיטת המשפט הספציפית שמה לעצמה למטרה להעניק סעד ולהסיר את הנזק שנגרם — לא יפסקו פיצויים מעבר לנזק שנגרם, גם אם אשמו של המזיק עולה על הנזק שנגרם. שיעור שונה של פיצויים היה נקבע, מקום בו שיטת המשפט מדגישה את הענשת המזיק, שאז היו נפסקים גם פיצויים עונשיים העולים על שיעור הנזק שנגרם. כך, היה נקבע שיעור פיצויים שונה, אם שיטת המשפט הייתה מבקשת לקדם פיצויים, שנועדו להרתעתם של מזיקים פוטנציאליים.

חלוקת הפיצויים, כשנעשתה התערבות על ידי צד שלישי, תעשה גם היא בהתאם למטרת [[דיני הנזיקין]]. העקרונות המשלימים שנזכרו לעיל, המנחים ביסוד פסיקת הפיצויים, אינם יכולים תמיד לדור בכפיפה אחת כאשר דנים בשומת הפיצויים, במצב שהניזוק הוטב על ידי מקור חיצוני.{{ש}}

במאמרו, 'הטבת נזקי גוף על ידי הלא אחראי לנזיקין' מונה פרופ' [[גד טדסקי]] מספר טכניקות משפטיות, לצורך יישום הפתרון האחרון, קרי הסדרת זכות השיפוי של המיטיב. בין הפיתרונות שנמנו: (1) קיומה של הוראה סטטוטורית המסדירה את מעמדו של המיטיב; (2) 'המחאת זכות'- קביעה כי עם ההטבה נוצרת המחאת (העברת) זכות מכוח הדין, מן הניזוק אל המיטיב ביחס לסכום ההטבה; (3) שימוש בדוקטרינת הסוברוגציה, הקובעת כי בנסיבות מתאימות, יכול אדם לעמוד במקומו של נושה כלפי בעל חוב. ביישום לענייננו: המיטיב יכול להיכנס לנעליו של הניזוק לצורך גביית הפיצויים מבעל החוב, הלוא הוא המזיק. דוקטרינה זו קובעת, שהזכות נותרת בידי הנושה (הניזוק), אך הגשמתה נתונה בידי אחר (המיטיב); (4) הטכניקה האחרונה המשתמשת בדיני 'כעין חוזה': בעת מתן ההטבה נכרת דמוי-חוזה בין המיטיב לניזוק, המקנה למיטיב זכאות להשבת הוצאותיו.

על רקע האמור, ניתן להבין את דברי השופט [[אהרן ברק]] בפרשת פרפלוצ'יק נ' מוטס: "''השאלה, מה השפעה נודעת על היקף הנזקים שבגינם חייב המזיק לפצות את הניזוק, לטובת הנאה שהניזוק מקבל מצד שלישי, היא אחת השאלות הסבוכות ב[[דיניבדיני הנזיקין]]. סיבוך זה מקורו כפול: ראשית, משום שעניין לנו כאן לא ביחס הרגיל מזיק-ניזוק, אלא ביחס משולש מזיק-ניזוק-מיטיב; שנית, משום שהפתרונות לשאלה הם רבים ומגוונים. ניתן לגרוס כי הניזוק זכאי לקבל את מלוא הנזק מהמזיק בלא להתחשב כלל בהטבה, וכן את ההטבה מהמיטיב; ניתן לסבור כי ההטבה מפחיתה את הפיצוי לו זכאי הניזוק מהמזיק; וניתן אף לקבוע כי הניזוק יפוצה על מלוא נזקו, בלא להתחשב בהטבה, תוך הטלת חובה על הניזוק לשיפויו של המיטיב. נראה שכל אחד מהפתרונות הללו אומץ לעניין סוג זה או אחר של טובת ההנאה, מבלי שהפסיקה בארץ או מחוצה לה- הצליחה לקבוע עיקרון אחיד שיש בו לפתור את כל המצבים האפשריים''". הפתרונות שנמצאו להסדרתה של הסוגיה בישראל ובאנגליה, ואשר על חלקם נעמוד להלן, חסרים עקרון אחיד וברור, והם הושפעו מגישתן של מדינות אלו למטרת [[דיני הנזיקין]] ולנכונותן להכרה בזכות המיטיב לשיפוי בסיטואציות שונות.

נראה ששינוי מרכזי זה, קשור למגמות והתפתחויות במערכת המשפט האנגלית, שהשפיעה רבות על הדין הישראלי בעשורים הראשונים לקום המדינה. בשנת 1963, הגישה ה-Law Reform Committee באנגליה דו"ח, המציע לערוך שינויים בדין הקיים באשר לזכויות המיטיב. בין המלצות הוועדה: מיטיב שהוא מעסיק, יהיה זכאי להשבת הטבתו מן המזיק, במידהאם שפיצוייפיצויי המזיק לניזוק יקוזזו בהתאם. על אף שבאנגליה לא אומצו ההמלצות הנ"ל, נראה שהלך הרוחות באנגליה, שהוביל למסקנותיה של הוועדה, הוא שהשפיע על מערכת-המשפט הישראלית, בה כבר ב-1959 הועלתה הצעה דומה על ידי משרד המשפטים, אלא שההצעה כללה לא רק זכותו של מעסיק, אלא כל מיטיב באשר הוא. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1962, הונחה על שולחן הכנסת, הצעת חוק הטבת נזקי גוף, ולאחר שהוכנסו בה מעט שינויים, התקבלה באפריל 1964 כחוק.

§5 בחוק קובע את היקפה של זכות השיפוי לה זכאי המיטיב, כך שתיפרע ב'''גבול הסבירות'''. המחוקק אינו מגדיר את גבול הסבירות, ולכן נותר לפסיקה ליצוק תוכן בהוראה זו. בפרשת מבטחים נ' פלאצי נאמר: "''את דרישת המחוקק שההוצאות והתמיכה תהיינה סבירות, יש לפרש בשים לב להוראה שזכותו של "מיטיב" להיפרע מוגבלת (ב-§2) עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב''". כלומר, שיפוי המיטיב יעשה כך, שלא יעלה בהיקפו על היקף אחריותו הנזקית של המזיק.

נפתח במערכת היחסים '''מזיק-מוטב (ניזוק)'''. כאמור, השינוי המרכזי אליו הוביל החוק, הוא הקניית מעמד למיטיבים השונים בהליך המתנהל בין הניזוק למזיק, תוך הטלת נטל השיפוי על המזיק. במאמרה, נינה זלצמן מצביעה על כך, שהמחוקק שימר את עקרון הפיצוי הבסיסי ב[[דיניבדיני הנזיקין]], והוא השבת מצב הניזוק לקדמותו.

המישור האחרון, הוא מערכת היחסים בין '''הניזוק למיטיב'''. כמובן, במקום בו הייתה מלכתחילה חובת השבה של המוטב למיטיב להשיב את הטבתו, אין שאלה בדבר זכאותו של המיטיב להיפרע מהניזוק. אך כאשר לא הייתה חובה שכזו, מתעוררת שאלת זכאותו של המיטיב לשיפוי מהניזוק. שאלה זו לא הוסדרה במסגרת החוק, כיוון שמטרתו העיקרית הייתה מתן זכות למיטיב כלפי המזיק. יחסיהם אלו הוסדרו במסגרת החוק ל[[עשיית עושר ולא במשפט]], תשל"ט- 1979, שבו הוקנתה זכות תביעה למיטיב כלפי המוטב, וזאת באמצעות §5 בחוק, הקובע: "מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירת חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אחר, בלי שיהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות...". הוראות אלו מקנות למיטיב עילת תביעה כלפי הניזוק, כשהלה פוצה על ידי המזיק במלוא שיעור נזקו.

הטכניקה הראשונה מוצגת בחוק הנכים, בו נקבע, שהנפגע רשאי לבחור בין קבלת גמלה על-פי החוק, לבין קבלת פיצויים מכוח [[דיני הנזיקין]], אך לא יוכל לגבות פיצויי נזיקין ותשלומי תגמולים גם יחד, וזאת כדי למנוע כפל פיצוי. אותו הסדר חל גם לגבי חוק התגמולים לנפגעי פעולות האיבה וחוק חיילים שנספו במערכה. כפי שנאמר בעניין וייס נ' מאק: "''שמורות לו לנכה - עקרונית - שתי עילות תביעה מצטברות. ההוראה קובעת, עם זאת, כי הנכה אינו זכאי לגבות כספים על פי שתי העילות כאחת. המסקנה הברורה העולה מן ההוראה הזאת, היא, כי אין מניעה שהנכה יגיש, מלכתחילה, שתי תביעות שונות. אך המצב המשפטי משתנה מיד עם קבלת תשלום מכוח אחת העילות''". אם כן, ההוראה אינה מונעת תביעות כפל, אך היא מונעת פיצויי כפל. אם בחר הניזוק לתבוע רק את המזיק בנזיקין, אין הוא זכאי עוד לגמלה (הטבה) על יסוד חוקי הגמלאות, ועל-כן לא תתעורר שאלת הטבת נזק על ידי צד שלישי. אם בחר הנפגע לקבל גמלאות להן הוא זכאי מכוח חוק, לא יהיה עוד זכאי לקבלת פיצויים מהמזיק, ולמדינה (כמשלמת הגמלאות) עומדת זכות לשיפוי כנגד המזיק. אם יגיש הניזוק תביעה הן כנגד המדינה והן כנגד המזיק, הוא יהיה זכאי לקבלת פיצויים מהמזיק, ובלבד שישיב למדינה את גימלתו. חובת השבה זו לא תהווה תנאי להגשת תביעה נזיקית, אלא תנאי לגביית הפיצויים הנזיקיים. היוצא מהאמור לעיל, הוא שהמזיק מחויב במלוא נזקו, כיוון שלמדינה זכות לשיפוי כנגדו, ואילו הניזוק זכאי למלוא נזקו, אך רק עד כדי שיעור הנזק ולא מעבר לכך. ניתן לראות, כי בהתאם לקביעה בעניין לנקרי, כאשר ההטבה ניתנה על בסיס חובה שבדין, כלומר הניזוק קיבל גימלתו, איבד הניזוק את תביעתו מהמזיק בשיעור הגמלה.

חוקי הגמלאות האחרים שנזכרו לעיל, נוקטים בטכניקה אחרת, שלפיה מזוכים הנפגע או תלוייו בגמלאות על-פי החקיקה הספציפית ובפיצויים לפי [[דיני הנזיקין]] כאחד; כלומר, הניזוק נדרש להגשתן של שתי תביעות, האחת — כנגד המדינה, והשנייה — כנגד המזיק. תחת הסדר זה זוכה הנפגע לפיצוי על נזקו משני מקורות: המדינה והמזיק. אבל, הניזוק אינו זוכה לכפל פיצוי — למדינה (המיטיבה) ניתנת הזכות לשיפוי מהמזיק, בגין הגמלאות ששילמה ושעתידה לשלם, ואלה מתקזזים מסכום הפיצויים הנזיקיים. גם לפי הסדר זה, אין הנפגע זוכה בסכום העולה על שיעור הפיצויים המגיע לו, והמזיק אינו משלם אלא כשיעור הנזק לו גרם, אלא שהוא משלם את הפיצויים לניזוק ולמדינה יחד. המצב משתנה כאשר קיימת זהות בין המזיק לבין המיטיב, משלם הגמלאות (המדינה). במצב כזה, חוזרים להסדר הקודם: הנפגע זכאי רק לאחת משתי התרופות, פיצויים או גמלאות.

'''[[חוק הביטוח הלאומי]], התשנ"ה-1995''', הוא המיוחד מבין חוקי ה[[ביטוח]] וה[[גמלה|גמלאות]]. [[המוסד לביטוח לאומי]] מעניק מגוון רחב של גמלאות על מגוון סוגי נזקים ובהם: תמיכה לנפגעי עבודה, תשלום גמלאות לנכים, קיצבת תלויים ועוד. החוק חל בסיטאציות רבות בהן נגרם נזק גוף, כש[[המוסדכשהמוסד לביטוח לאומי]] משמש כמיטיב. כתוצאה מכך, ניכרת השפעתו על הפיצויים הנזיקיים, ובמקרים רבים הגמלאות המוענקות מכוחו של החוק מעלות את שאלת ההטבה על-יד צד שלישי.

המיוחד בחוק זה, הוא הטכניקה החקיקתית שננקטה בו, באשר לאופי זכות השיפוי של [[המוסד לביטוח לאומי]]. זכותו זו נתפסת כ'''זכות סוברוגציה'''. כלומר, המוסד נכנס בנעלי הניזוק, וזכותו של האחרון כלפי המזיק, עוברת למוסד. כפי שנאמר בעניין פרלמן נ' לוזון: "''הוראה חקוקה זו (§328 לחוק הביטוח הלאומי) קובעת, כי למוסד עומדת הזכות כלפי הניזוק לתבוע פיצוי בגין הגמלה, אשר שולמה על ידיו או שהוא עתיד לשלמה. באה הפסיקה והוסיפה, בדרך הפרשנות השיפוטית, כי משהוענקה זכות זו למוסד, שוב אין הניזוק יכול להפעיל את זכותו שלו - אשר בנעליה נכנס המוסד - שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. על-כן מפחיתים מסכום הפיצויים, לו זכאי הניזוק כלפי המזיק, אותו סכום, אשר המוסד זכאי לו מאת המזיק''". פסק-דין מהעת האחרונה שאישר הלכה זו, בשנת 1990 היה בעניין אליהו נ' אלגרסי.

[[הצעת חוק דיני ממונות]] מאחדת תחת מסגרת חקיקתית אחת את פרקי החקיקה בתחום המשפט האזרחי, במטרה ליצור [[קודקס]] המסדיר באופן מלא ושלם את כלל היחסים המשפטיים בתחומי המשפט האזרחי. חוק דיני הממונות עתיד לבטל 17 חוקים, תוך הסדרתם ב[[קודקס]]בקודקס, ובהם [[פקודת הנזיקין]] והחוק להטבת נזקי גוף. שני חוקים אלו מוקמו במסגרת החטיבה השנייה הדנה בחיובים. חשוב לציין, כי הצעת החוק מובאת לעיון הציבור עוד בטרם החל הליך החקיקה הרשמי, כטרום-תזכיר, כדי לאפשר לציבור להכיר את החוק המוצע, להציע שינויים ובכך להשפיע על תהליך עיצוב תוכנו. רק לאחר קבלת ההערות ובחינתן יחל הליך החקיקה הרשמי.

שינוי נוסח קל נוסף שאליו יש להידרש הוא ההתייחסות למיטיב שהוא מבטח. בעוד הנוסח בחוק כיום בסעיף 4, הקובע את תחומיה של זכות השיפוי של המיטיב הוא: "לעניין חוק זה אין נפקא מינא אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או בהסכם או שפעל בהתנדבות... אלא שאם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי הביטוח למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד- ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר". הנוסח שנקבע בהצעת הקודיפיקציה, בסעיף 485, הקובע אילו הטבות לא יחשבו כהטבת נזק: " (א) תגמולי ביטוח למעט תגמולי ביטוח שמשלם תאגיד שמבטח את חבריו בלבד." נראה אם כן, שהצעת הקודיפיקציה מרחיבה את הנוסח הקיים כיום בחוק בשל השימוש במונח "תגמולי ביטוח" ממנו יכול להשתמע כי כל תגמולי הביטוח הניתנים כהטבה לניזוק לא יכנסו לגדר הטבה, ועל-כן לא ינוכו מסכום הפיצויים לו הניזוק זכאי מהמזיק, ובכלל זה גם גמלאות המשולמות על ידי מוסדות המדינה ובפרט המוסד לביטוח לאומי. את זה ניתן להסיק גם מכך שהצעת הקודיפיקציה אינה דורשת את קיומו של חוזה ביטוח, שאינו קיים במרבית הפעמים, עת שההטבה ניתנת על ידי המדינה. עם זאת, יש להידרש לכך, כי הצעת הקודיפיקציה אינה מסדירה ומבטלת את שאר ההוראות הסטטוריות העוסקות בהטבות נזק גוף, כגון חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 וחוק ביטוח בריאות הממלכתי, התשנ"ד-1994. לכן הוראות חוקים ספציפיים אלו, נראה שימשיכו לחול בסיטואציות בהן הם עוסקים, ולא חוק דיני הממונות, וזאת בדומה למצב הקיים כיום.

העקרון השלישי, קובע שאין המזיק רשאי ליהנות מהטבה שניתנה לניזוק. עקרון זה מתנגש עם העקרון, לפיו יש להימנע מהענקת פיצויי כפל לניזוק. מחד, לא רוצים שהניזוק יפוצה פעמיים בעבור אותו הנזק, מאידך, לא רוצים לקזז את ההטבה מן הפיצוי, כדי שלא יהיה בכך רווח למזיק. עקרון זה בא לידי ביטוי בעניין Payne v. Railway Executive, שם נקבע, שפנסיית הניזוק, שקיבל מהצי המלכותי, לא תקוזז מהפיצויים להם זכאי מהמזיק. נאמר שם, כי כעקרון, אל למעוול להרוויח מהנסיבות המקריות, בהן לניזוק זכאות לפנסיה עקב שירותו בצי המלכותי. נראה, שמקום עקרון זה בדין העונשי ולא בדין הנזיקי, שכן הוא מתמקד יותר בהיבט של ענישת המזיק, מאשר בפיצוי הניזוק, שהוא, בדומה לדין בישראל, המטרה המקובלת של [[דיני הנזיקין]].

במצבים בהם מתקבלת גימלה מהביטוח הלאומי: במקרה של תביעה בגין נזק גוף, בניגוד למוות, ההסדר בחוק האנגלי (Law Reform (Personal Injuries) Act, 1948) קובע, שפיצוי עבור אובדן השתכרות, יקוזז בחצי מערך הפיצוי עבור חמש שנים של גימלה בגין תאונות עבודה, נכות שהיא תוצר [[תאונת עבודה]] ומחלה. ההצדקה לקיזוז היא השתתפותם היחסית של העובד, המעביד והמדינה בגימלה. גורם רלוונטי נוסף, הוא העובדה שהמעביד תורם לגימלה, המשולמת על ידי הביטוח הלאומי, גם כאשר הוא אינו המזיק. חלוקה זו של הנזק נראית על פניה צודקת. אולם, נראה ששיטה שתתאים יותר לעקרונות הפיצוי, תהיה קיזוז מלא של שווי הטבת הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים. פתרון אחר עשוי להיות, שהטבה לא תשולם, מקום שסכום הפיצויים שווה לה או גדול ממנה. גם אם התשלום מבוצע בפועל על ידי המיטיב (הביטוח הלאומי), הוא יוכל לתבוע אותו חזרה מהמזיק במלואו. באופן כזה, הניזוק לא זוכה בפיצויי כפל, המיטיב לא יוצא נפסד, והמזיק לא מרוויח מן ההטבה. עם זאת, הפתרון האחרון נדחה הן על ידי וועדת מונקטון, שנדרשה להעלות המלצות לגבי סוגיות הפיצוי ב[[דיניבדיני הנזיקין]], והן על ידי החלטת הממשלה, בטענה שאין למנוע מהניזוק את ההטבות, המגיעות לו על-פי דין.

מצב בו הוטב הנזק על ידי צד שלישי, שלא מתוך חוזה או מתוך חובה שבדין: מצבים אלה, בהם שולמה ההטבה במלואה על ידי צד שלישי, ללא השתתפות הניזוק, קיבלו התייחסות נפרדת בפסיקה האנגלית. הפתרון המועדף למצב, התקבל במקרה של Dennis v. L.P.T.B, שם נקבע שהניזוק, שקיבל תשלומי מחלה ממעבידו וכן גימלה מהמדינה, אך נדרש להשיב את התשלומים הללו במידהאם שיפוצהיפוצה על ידי המזיק, זכאי לקבל פיצוי מן המזיק עבור אובדן השתכרות, בכפוף לתנאי שישפה את המיטיבים עם קבלת הפיצויים. הלכה זו יושמה גם במקרה של Schneider v. Eisovitch, כאשר התובעת קיבלה חזרה הוצאות ששולמו כהטבה שבחסד על ידי חבריה, עבור השבת גופת בעלה חזרה לאנגליה, זאת תחת הנחיית בית המשפט, שאת הסכום המדובר תשיב לחבריה. מנקודת המבט הרחבה של עקרונות הפיצוי בנזיקין, נראה שהפתרון ההוגן ביותר הוא לאפשר לצד השלישי, שהמתיק את הפסדיו של הניזוק, לקבל שיפוי ישירות מן המזיק ולקזז את ההטבה מן הפיצוי שמשלם המזיק לניזוק. כך, הניזוק אינו מפוצה מעבר לנזקו, המזיק לא יוכל לנצל את טוב ליבו של המיטיב ולמיטיב מושבת הטבתו.

חוק הטבת נזקי גוף, מספק הסדר יחסית פשוט ליחסי מיטיב-ניזוק-מוטב, ובא ליתן הגדרה מסודרת, הנסמכת על מטרות הפיצוי בנזיקין בדין הישראלי, שתכריע את הכף בשאלות הנוגעות ליחסים הללו. אולם, בפועל, לא הותר הסבך, וחסרה אחידות בקשת הסיטואציות הנוצרות תחת סוגיה זו.

מחד, קידם החוק משמעותית את שיטתנו המשפטית, לעומת המצב במדינות אחרות (דוגמת אנגליה וארצות-הברית), בעצם כך שהעניק מעמד למיטיב לדרוש שיפוי הוצאותיו, והכליל תחת מעמד זה לא רק מיטיבים ספציפיים בסיטואציות ספציפיות, אלא כל מיטיב באשר הוא (מלבד תאגיד ביטוח). מאידך, החוק אינו עומד לבדו, וגוברות עליו חקיקות ספציפיות, הקובעות זכויות שונות, וקונסטרוקציות תביעה שונות לזכות המיטיב. עובדה זו, נוסף על השינויים הנובעים מאופן פרשנות החוק על ידי כל שופט בפסיקה, מגבירים את תחושת היעדרותו של כלל אחיד בקביעת זכויותיהם/חובותיהם של כל אחד מהגורמים במערכת היחסים מיטיב-ניזוק-מוטב.

אמנם, ייתכן ויש צדק בדברי הוועדה האנגלית, שטענה כי קיים קושי אובייקטיבי בקביעת כללים ברורים ומוגדרים מראש לנושא, ולכן אולי ייטב להותיר את הקביעות בידי בית-המשפט שיחליט בכל עניין לגופו, אך שיטת משפטנו שונה מזו הנהוגה באנגליה. בשיטת משפט הנסמכת בראש ובראשונה על דברי החקיקה של הכנסת, איננו זכאים לפריבילגיה של הותרת "חורים" מקום בו ידוע על חסר בחוק, הניתן למילוי. היה ניתן לחשוב, אמנם, שהדבר יבוא לידי פתרון עם כניסתה לתוקף של [[הצעת חוק דיני ממונות]], אך זו אינה כוללת תחתיה את שלל חוקי המשנה, העוסקים בנושא של הטבת נזקי גוף.

בעיה נוספת, הנותרת גם לאחר [[הצעת חוק דיני ממונות]], היא שהחוק אינו קובע זכותו של מיטיב להשבת הטבתו, אם זו צריכה להימשך בעתיד, גם לאחר מתן פסק-דין על ידי בית המשפט, ובפועל יפסק סכום זה לטובת הניזוק. עובדה זו נקשרת לחוסר נוסף הקיים בחוק, והוא אי-הסדרתה של מערכת היחסים ניזוק-מיטיב, במובן זה שלא נקבעה בו זכותו של המיטיב לשיפוי מן הניזוק, אם אינו יכול לקבל שיפוי ישירות מן המזיק. חוסר זה בולט גם ב[[הצעתבהצעת חוק דיני ממונות]], שם נותר ההסדר בחלק העוסק ב[[עשיית עושר ולא במשפט]], ולא אוחד עם הפרק העוסק בהטבת נזקי גוף.

* חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970

* [[הצעת חוק דיני ממונות]], התשס"ו-2006{{ש}}

* [http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/F4C8889A-234F-4A90-9B5A-B30C5B1B2E2A/0/mamonot.pdf תזכיר חוק דיני ממונות], באתר משרד המשפטים

* [http://www.lawcom.gov.uk Law Reform Committee], ועדות החקיקה באנגליה

* [http://web.archive.org/web/20070506171905/http://www.btl.gov.il/NR/exeres/D5CE1CB2-BE5D-4434-86E0-BB504446211A.htm?lawid=250556 חוק הביטוח הלאומי] באתר המוסד לביטוח לאומי