דורון גלעזר – הבדלי גרסאות

גלעזר נולד ב-1952 בשכונת אפקה בתל אביב, למד בבית הספר היסודי "אלחריזי" בתל ברוך, בתיכון 'אליאנס' ברמת אביב ו[[מדע המדינה|מדעי המדינה]] ו[[פילוסופיה]] ב[[האוניברסיטה העברית בירושלים|אוניברסיטה העברית]] בירושלים. בהמשך השלים תואר ראשון ב[[היסטוריה]]. כבר ב-1973, כשהיה בן 21, מונה גלעזר לדוברה של [[מפלגת מוקד|תנועת השמאל 'מוקד']]. בהמשך היה בין מקימי מפלגת השלום [[מחנה של"י]] ודוברה בבחירות 1977. גלעזר פרש מפעילות פוליטית בעקבות עליית הליכוד לשלטון ב-1977.

באמצע שנות התשעים מונה גלעזר לעורך הראשי של מקומוני '[[רשת שוקן|רשת שוקן']] מקבוצת '[[הארץ|הארץ']]. בתפקידו זה ליווה כמה מהחשיפות העיתונאיות החשובות של הרשת כמו פרשת האזנות הסתר בתקשורת, פרשות השחיתות של [[משרד הפנים|שר הפנים]] דאז [[אריה דרעי]] (שהשלימו את החשיפות של העיתונאי [[מרדכי גילת]] ב'ידיעות אחרונות') וחשיפת ניגוד העניינים של מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, [[שמעון שבס]], שהסתיימה בהרשעתו במרמה ו[[הפרת אמונים]] בבית המשפט העליון.  

בסוף שנת [[1996]] מונה לערוך את [[7 ימים|7ימים]], שבועון סוף השבוע של '[[ידיעות אחרונות]]' העיתון הנפוץ ביותר באותה תקופה, וגם בו רכש לעצמו שם עורך אמיץ, שהצליח להביא לפרסום של מספר רב של תחקירים מהדהדים, בעיקר בתחומי השחיתות השלטונית והקשר בין [[קשרי הון-שלטון|אילי הון לנבחרי שלטוןלשלטון]], ביניהם התחקירים הראשונים על קבלת טובות הנאה מצד משפחתו של ראש הממשלה בנימיןמשפחת נתניהו ("[[פרשת עמדי|פרשת עמדי")]] ועל התנהגותה הבעייתית של אשתוו ("תיק שרה"). השבועון חשף באותה תקופה גם שורה של מחדלים צבאיים וביטחוניים, שאחד מהם היה התחקיר זוכה [[פרס סוקולוב]] (הפרס החשוב ביותר בישראל בתחום העיתונות), על גילוי מחלת הסרטן בקרב לוחמי השייטת, בעקבות צלילות האימונים בנחל הקישוןבקישון. לאחר כהונה מוצלחת בת ארבע שנים ב-7 ימים, מונה גלעזר לסגן העורך הראשי של 'ידיעות אחרונות', והאחראי על כלל המגזינים בעיתון.

בתחילת שנות האלפיים פרש גלעזר מידיעות אחרונות, פנה לקריירה טלוויזיונית, וכיהן במשך שבע שנים כעורך ראשי של תוכנית התחקירים בטלויזיה הישראלית 'עובדה עם אילנה דיין'. גלעזר שינה את מן היסוד את מתכונת התוכנית, שאותה יבסס מעתה ואילך על על מתכונת של שלוש כתבות שבועיות, שייעשו על ידי נבחרת של כתבים-כוכבים ועיתונאים-חוקרים. לשם כך גייס לתוכנית, לצידה של אילנה דיין,  גם את העיתונאים-הבמאים [[איתי אנגל]], [[עמרי אסנהיים]], [[אורלי וילנאי]], [[יגאל מוסקו]] ו[[רוני קובן]].

בתקופתו פרסמה '[[עובדה (תוכנית טלוויזיה)|עובדה]]' את התחקיר על השתלטות עבריינים על סוכנות הדוגמניות 'רוברטו', את "תחקיר חברת התעופה ישראיר" (טיוח כמעט תאונה בנמל התעופה בן גוריון), את [[פרשת סרן ר']] (הרג ילדה ע:י כוחות צה"ל במוצב גירית), ואת [[פרשת האחים פריניאן|פרשת פריניאן]], תחקיר שהביא להקמת [[ועדת חקירה ממלכתית (ישראל)|ועדת חקירה ממלכתית]] ולהחלפתו של מפכ"ל המשטרה תת-ניצב, [[משה קראדי]]. בתקופה זו גם פורסמו הסרט "[[זהב לבן עבודה שחורה|זהב לבן, עבודה שחורה']],  סרט שהעלה לראשונה על סדר היום הציבורי בארץ את בעיית [[קבלן כוח אדם|עובדי הקבלן]], ותחקיריו של עמרי אסנהיים על הניסויים ב[[גחלת|אנתרקס]] ביחידות המיוחדות, תחקיר שעורר סערה ציבורית והביא אף הוא להקמת ועדת חקירה, ועל [[שמעון קופר]], אלמן שהורשע בעקבות התחקיר ברצח שתי נשותיו.

בסוף 2007 מונה גלעזר, יחד עם רות יובל, לעורכים ראשיים משותפים של העיתון '[[מעריב]]' במקום העורך הקודם [[אמנון דנקנר]]. גלעזר עצמו גם מונה ליו"ר [[ועדת העורכים]] של העיתונים היומיים, הגוף המייצג של העיתונות בישראלהעברית. גלעזר ויובל קיבלו עיתון במצב תפעולי, עיתונאי וכלכלי ירוד, אבל הצליחו, בעזרת שורת רפורמות, עיתונאיות וארגוניות, ולשפר את רמתו ואיכותו של העיתון, לקצץ בהפסדיו (מגרעון של חמישה מיליון שקל לחודש לגרעון של מיליון שקל אחד בלבד) ולבלום את הירידה בתפוצה. כמו כן, הם שינו את הקו המערכתי בעיתון, לטובת מלחמה ב[[שחיתות שלטונית|שחיתות השלטונית]] ו[[עבירת צווארון לבן|עבירות צווארון לבן]], תמיכה במאבק למען עצמאות [[בית המשפט העליון]] ושמירה על [[זכויות הפרט]]. גלעזר ויובל התפטרו לאחר קרוב לשנתיים בתפקיד, בגלל סירובם להיענות לדרישות המו"ל [[עופר נמרודי]] לפטר כמאה עובדים נוספים, כדי לאזן סופית את תקציבו של העיתון.

בעשור האחרון היה גלעזר חבר [[מועצת העיתונות בישראל|מועצת העיתונות]], חבר הנהלת פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי "דוקאביב", יועץ לגופי תקשורת ומרצה לעיתונות חוקרת במכללה האקדמית תל אביב-יפו ובמכללת נתניה. בחמש השנים האחרונות היה שותף, יחד עם [[דוד דרעי]] ו[[רותי יובל|רות יובל]], ליצירת הסרט והסדרה "[[סאלח, פה זה ארץ ישראל]]", יצירה שחשפה כיצד יושבו בשנות החמישים והששים עולי צפון אפריקה במרמה ובכפייה ב[[עיירת פיתוח|עיירות פיתוחהפיתוח]] נידחות בפריפריה. גלעזר ויובל היו עורכי התוכן של הסרט והסדרה והאחראים על התחקיר ופיתוח הנרטיב ההיסטורי שלה. בעקבות השידור בערוץ 13, עורר "סאלח, פה זה ארץ ישראל" גל של תגובות, הדים וויכוח ציבורי רחב. הסרט גם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר לשנת 2017 בתחרות פורום היוצרים הדוקומנטריים, ובפרס הבימוי והתחקיר ב[[פסטיבל דוקאביב]] 2017.